קהיר היום, עזה מחר

2013-07-07

 תנועת האחים המוסלמים שזכתה ברוב בפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006 היא אותה תנועה שזכתה ברוב בפרלמנט המצרי בינואר 2012. שתיהן השיגו את התוצאות הללו בבחירות הוגנות, אולם שתיהן גם קורצו מאותו חומר מחשבתי, פוליטי ומפלגתי, ושתיהן כפופות לאותה סמכות: המדריך הכללי מוחמד בדיע ולשכת ההדרכה המרכזית.

 חמאס בפלסטין ומפלגת החירות והצדק במצרים הן שני פנים פוליטיים של תנועת האחים המוסלמים האחת והמאוחדת המתקיימת ברחבי המזרח התיכון ובלמעלה משמונים מדינות ברחבי העולם. לתנועה זו סדר יום אחד והפלגים המקומיים שלה בכל מדינה ומדינה ממנפים את פעולת המנגנון הפוליטי לצורכיהם. דומה הדבר לפעולת שלטון חכמי הדת באיראן מול הגורמים הסרים למרותו, או לפעולת מנהיג אל-קאעדה, איימן א-זוואהרי, מול הפלגים הג'יהאדיסטיים הנאמנים לו.  

ניתן למצוא דמיון רב בין פלסטין למצרים מבחינת ההתפתחויות שהתחוללו מאז הבחירות בשתיהן. בפלסטין, תנועת חמאס זכתה בראשות הממשלה וברוב בפרלמנט, אך לא הסתפקה בהישגים אלה וביצעה הפיכה כשהשתלטה בכוח על מוקדי השלטון ועל מערכת הביטחון ברצועת עזה. בחמאס טענו כי הייתה זו רק פעולת מנע נגד פת"ח, אולם גם אם נכון הדבר אין ויכוח על העובדה שמאז ההפיכה של חמאס ביוני 2007 לא התרחש בפלסטין כל שינוי לטובה. המפלגה לא הציגה אלטרנטיבה אמתית לשלטון פת"ח ולא קידמה בחירות דמוקרטיות אמתיות נוספות: לא באגודות הסטודנטים, לא בארגוני העובדים, לא ברשויות המקומיות ובטח ובטח שלא בחירות לפרלמנט ולנשיאות. קורותיה של תנועת האחים המוסלמים במצרים בשנה האחרונה הן מקרה בר השוואה, שכן מאז זכתה התנועה בבחירות שאפו מנהיגיה להשתלט על המוסדות המרכזיים במדינה ונקטו שורה של צעדים חד-צדדיים, אנטי-פלורליסטיים, הצבועים בגוון פוליטי ואידיאולוגי אחד. מוחמד מורסי, הנשיא שנבחר, עשה זאת כדי למנוע כל סיכוי לפגיעה בסמכויותיו. אולם הוא לא השכיל להבין שהעם המצרי, שהפיל את מובארק בשיתוף הצבא, לא יהסס לפעול באותה דרך ויצא למחות את אותן המחאות בדרישתו האחת לשינוי, מתוך שהוא מחייב את הקהילה הבין-לאומית לתמוך בו ולא במנהיג כזה או אחר המתאים לצורכי המערב באותה השעה.

 בשל דמיון זה אני סבור כי לנפילת שלטון מורסי במצרים עשויות להיות השפעות ישירות על שלטון חמאס בעזה. מבחינה ארגונית, עם נפילת מורסי איבדה חמאס את הפטרון שלה ואת בסיס התמיכה הפוליטי שלה. כמו כן, מבחינה מוסרית-פוליטית, נפילתו של מורסי עשויה לדרבן את תושבי רצועת עזה לצאת במחאה עממית לא אלימה, אזרחית ודמוקרטית נגד הצעדים החד-צדדיים, האנטי-פלורליסטיים, הצבועים כולם בגוון פוליטי ואידיאולוגי אחד.

 לאור כל זאת מגוחך שתנועת חמאס מציגה את עצמה כשלטון התנגדות מול האויב הישראלי. איזו מן התנגדות זו, אני שואל, אם תושבי הרצועה, ששילמו מחיר כבד כדי להשתחרר מן הכיבוש, נפלו קורבן לפונדמנטליזם, לפיגור, לריאקציוניזם ולחד-צדדיות של האחים המוסלמים? איזו מן התנגדות זו, אני תוהה, אם פעולת האחים המוסלמים – בפלסטין ובמצרים – רק מקלה על ישראל, שכזכור חיה בנוחות שהעניקו לה הסכמי קמפ דייוויד ו"הבנות קהיר". הרי מטרת הבנות אלו – שהשיג הנשיא מורסי ושעליהן חתום אחד הבכירים בלשכת ההדרכה הכללית – אינה אלא להפסיק את פעולות ההתנגדות של הפלסטינים נגד האויב הישראלי.

משום כל זאת, אין מנוס מלחזות שמסקנות העם במצרים אתמול תיושמנה גם בקרב העם הפלסטיני מחר. את אשר עשו המצרים בקהיר יעשו גם הפלסטינים בעזה. בקהיר כבר נרדף השלטון בידי ההמונים ברחובות. בעזה הוא עדיין נהנה משקט תעשייתי, אולם ימיו אינם ארוכים.

העיתונאי והפוליטיקאי הירדני ממוצא פלסטיני חמאדה פראענה פרסם מאמר זה ב-7 ביולי 2013 בעיתון אל-איאם הרואה אור ברמאללה. המאמר תורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז אעלאם נצרת. במסגרת הפרויקט מתורגמות כתבות דעה נבחרות מהעיתונים הערביים המובילים עבור קוראי "ידיעות אחרונות". מערבית: עידן בריר