עם חמישים עיתונאים שהשתתפו, זאת הייתה הצלחה. ד”ר ג’וני מנצור, חבר הוועד המנהל של מרכז אעלאם, פתח את הכנס. לאחר מכן דימה אל ג’אמל, נציג הועדה המארגנת של האירוע דיבר על ארגון הכנס עצמו.
בפאנל שלאחר מכן הופיע הקומיקאי נידאל באדרנה. אחריו הרצה דרך סקייפ העיתונאי מוחמד קרישאן מאל ג’אזירה. קרישאן דיבר על התפקיד של אל ג’אזירה בדיווח על אירועי המהפכות הערביות ועל חשיבות הפרדת הדעות האישיות של העיתונאי על המצב הפוליטי ממה שנדרש ממנו על ידי האתיקה העיתונאית.
כותרת המושב האחרון הייתה "ההבדלים העומדים בכיסוי התקשורתי של פרשת סוריה". המושב היה בהנחיית ד"ר אמל גמאל, מנהל מרכז אעלאם. חברי הפאנל בו היו מזכיר המפלגה הקומינסטית מוחמד נפאע, העיתונאי אנטון שלחת, הח"כ השייח אבראהים צרצור, העורך הראשי של עיתון "אל חייאה אל גדידה" חאפז ברגותי והחוקר ד"ר ווליד אל-שורפא ראש חוג מגמת התקשורת באוניברסיטת "ביר זית" הפלסטינית.
במושב התפתח וויכוח גדול על ההבדלים העומדים בעמדות המשתתפים כלפי האירועים בסוריה.
השייח אבראהים צרצור אמר כי הכיסוי התקשורתי משקף את החלוקה החברתית בעמדות האנשים כלפי מה שקורה בסוריה, ואמר כי כפי שהאנשים חלוקים בדעתם כלפי מה שקורה בסוריה, כך גם התקשורת חלוקה. צרצור אמר כי תקשורת אובייקטיבית אינה קיימת ולא צריכה להיות קיימת. הוא הוסיף כי אין אובייקטיביות כשיש מאבק בין הצדק ואי צדק.
מוחמד נפאע הדגיש את עמדת המפלגה הקומנסטית שתומכת בשלטון הסורי הנרדף על ידי ארה"ב ותומכיה בעולם ובעולם הערבי ובראשותה קטאר וסעודיה.
ד"ר ווליד אל-שורפא הפנה את מבט הקהל אל ההנהלות בערוצי הלווין הערבי. הוא ציין כי היא רחוקה מלהיות מקצועית והיא מושפעת פוליטית ומסיתה להרג במסווה של הצלת חיי אדם (סוג של פתווה) וקידום דימוקרטיה וחופש לעמים.
העיתונאי הסופר אנטון שלחת פירש את העמדה התקשורתית מפרשת סוריה דרך ארבע אמירות וסיסמאות שליוו את המהפכות האביב הערבי. חאפז ברגתי ביקר את עבודת תחנת אל-גאזירה בתקווה שתצליח המהפכה הסורית בלי התערבות בינלאומית.
הכנס ננעל במספר המלצות. קודם, החשיבות של הפיכת הכנס לאירוע שנתי בכדי לבנות תשתית של תמיכה בכל העיתונאים הפלסטינים משום שכיום חסר להם ארגון כגון ועדה או מועצה שתדאג לתנאי העבודה שלהם. מסקנה נוספת הייתה שמרכז אעלאם צריך להמשיך בעבודתו למען המקצועיות של העיתונות דרך קורסים, סדנאות וכו’. עוד מסקנה הייתה שעל צעירים להיות משולבים במדיה הערבית ולהיות מיוצגים באופן יותר מרכזי במוסדות המדיה.
לבסוף הייתה המסקנה כי על העיתונאים להתאחד בדיון שלהם במדיה כנגד הפרות ממשלתיות של זכויות העיתונאים והזכויות של הקהילה הפלסטינית בכללותה.