אתגרי היום שאחרי המדינה

2015-03-05

נראה שגלגל ההיסטוריה החל מסתובב לו אחורנית, הפעם לטובתו של העם הפלסטיני. מדובר בתהליך הדרגתי שתחילתו ב-1948, אז הצטמצמה הבעיה הפלסטינית (הנכבה) לעניין הומינטרי. מאמצע שנות השישים החלה הסוגיה לצבור אופי פוליטי, ונקודות הציון המרכזיות היו הקמת אש"ף ב-1964, קבלת עקרון שתי המדינות ב-1974, הצהרת העצמאות הפלסטינית ב-1988, והקמת הרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו בשנת 1993.
היום, לאחר ההתפתחות הפוליטית האחרונה בשבוע שעבר באומות המאוחדות, אנו חייבים להפנים את השינויים הפוליטיים, הדיפלומטיים, המשפטיים והכלכליים שכרוכים בה. ההחלטה היא לא פחות מקו פרשת מים מבחינת האתגרים העומדים היום לפני ההנהגה הפלסטינית, והיא מחייבת הכרה ופעולה בשמונה עניינים מרכזיים שיצוינו כאן בקצרה.
ראשית, על כל הצדדים – הפלסטינים, הערבים, הישראלים והאו"ם – להכיר בעובדה שעם קבלת פלסטין כמדינה משקיפה הוכרז גם מותו של הסכם אוסלו. אין בו צורך עוד.
שנית, קבלת פלסטין לאו"ם הופכת גם את הדיבורים על המתווה הרצוי שיביא ל"קץ הסכסוך" לבלתי רלוונטיים. אני טוען זאת מכיוון שההחלטה הבינלאומית קבעה גם את הגבולות הפלסטיניים: היא שמטה את הקרקע מתחת למפעל ההתנחלויות הישראלי כולל הסיפוח במזרח ירושלים.
שלישית, עם קבלת ההחלטה באו"ם, עלינו לטעון שהאסירים הפלסטינים הכלואים בישראל הם שבויי מלחמה לכל דבר ועניין. זוהי פרשנות הגיונית בהחלט לאמנות ז'נבה, ולפיהן האסירים הפלסטינים הם כעת אזרחי מדינה כבושה שנעצרו בידי המדינה הכובשת.
רביעית, עם קבלת המדינה הפלסטינית באו"ם בטל תוקפו של הפרוטוקול הכלכלי של פריס. עובדה זו מחייבת את ההנהגה הפלסטינית לתור אחר מנגנונים חדשים להסדרת היחסים הכלכליים עם ישראל.
חמישית, מרגע שפלסטין הוכרה כמדינה, עלינו להפסיק לדבר על "האוטונומיה המנהלתית" שממנה נהנים כביכול חלק מהפלסטינים. צריך למחוק את נושא ה"אוטונומיה" מהשיח הפלסטיני, ובמקומו לדרוש מכל מדינות העולם, כולל ישראל, להתייחס לפלסטין כאל מדינה כבושה. הדבר יחייב גם שינוי גישה מצד הממשלה הפלסטינית לרבות הבלטת המילים "מדינת פלסטין" במקום "הרשות הפלסטינית" בהתכתבויות רשמיות, הטבעת סמל מדינת פלסטין על הדרכונים הפלסטיניים, הנפקת מטבע לאומי וכיוצא בזה.
שישית, ההנהגה הפלסטינית מחויבת להדגיש את הקשר שבין אש"ף, הנציג החוקי היחיד של העם הפלסטיני, לבין מדינת פלסטין שזכתה זה עתה להכרה באו"ם.
שביעית, על מנת לקדם את פלסטין כמדינה עצמאית יש לחזק את ההתנגדות העממית, המדינית והדיפלומטית ולהרחיב אותה לכל הערים, הכפרים והעיירות.
ונקודה שמינית ואחרונה: לאחר קבלת התמיכה הבינלאומית, יש לקדם את תהליך הפיוס הלאומי הפלסטיני (פתח–חמאס), ולנצל את האווירה החיובית שנוצרה כדי לכונן הסכם פיוס היסטורי.
בבוקר שאחרי קבלת פלסטין כמדינה משקיפה באו"ם, על ההנהגה הפלסטינית לכלכל את צעדיה היטב. עליה לקיים סדרה של היוועצויות פוליטיות, כלכליות, משפטיות ודיפלומטיות כדי לדון באתגרים שצוינו כאן ועל מנת לבצר את ההחלטה הבינלאומית. עליה לחשוב היטב כיצד להזניק את המדינה הפלסטינית קדימה, לעבר כינונה של מדינה עצמאית בגבולות 4 ביוני 1967.

המאמר פורסם ב"אל-חיאת אל-ג'דידה", עיתונה הרשמי של הרשות הפלסטינית. הוא תורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז אעלאם. במסגרת הפרויקט מתורגמות כתבות דעה נבחרות מהעיתונים הערביים המובילים עבור קוראי "ידיעות אחרונות". מערבית: עידן בריר