הבחירות בישראל: מבט מלבנון
2013-05-10
טלאל סלמאן, עיתון אל-ספיר, ביירות
אני מניח שרבים מהאזרחים ברחבי העולם הערבי ניצבו מרותקים ביום שלישי בלילה מול מסכי הטלוויזיה ששידרו את תוצאות הבחירות בישראל וניתחו את "ההליך הדמוקרטי" שהתרחש בה. ברצוני להאמין שאירוע זה חשף את עליבות מצבם של העמים הערביים בהשוואה ל"עדוֹת היהודים" שקובצו מכל רחבי תבל כדי להקים את מדינת יהודי העולם על אדמת פלסטין.
נכון שישראל היא מדינת אויב עבורנו, ונכון גם שהיא גזענית בדרכה, בעקרונותיה ובמבנה הפוליטי שלה. אולם, היא גם מאתגרת את האומה הערבית בשל יכולתה לטעון שהיא "המדינה הדמוקרטית היחידה" בשטחי העולם הערבי. באמצעות הדמוקרטיה שלה מכסה ישראל על פגמיה, על הטבע האגרסיבי שלה ועל פשעי כיבוש אדמותיהם של העם הפלסטיני, הלבנוני, הסורי והמצרי (שהרי מצרים מנועה מלהחיל את ריבונותה בחצי האי סיני).
האליטה הפוליטית הערבית גילתה בוודאי עניין מיוחד בשידורי הבחירות מ"מדינת האויב", אולם אני רוצה להאמין ששידורים אלו הוכיחו לכמה מחבריה – ואינני אומר שלכולם – שהם גזענים יותר מהמפלגות המתמודדות בישראל. שכן להבדיל מלבנון, דווקא הפרויקט של מדינת ישראל הצליח ליצור מדינה ריכוזית וחזקה שמקדמת מדיניות של כור היתוך עבור יהודי כל העדות שקובצו מארבע כנפות תבל. יהודים אלו אוחדו תחת האזרחות הישראלית, הגזענית כלפי הפלסטינים, וכוננו חברה הבנויה לתלפיות. ואילו בלבנון, מולדתנו הקטנה, האליטה הפוליטית נחלה הצלחה הפוכה: פיצול ופירור. החברה שלנו הפכה לאוסף של חברות המעומתות זו עם זו, כשהעדתיוּת והכיתתיוּת מונעות את קידומה של אזרחות אחת.
קחו לדוגמה את הדיונים המתנהלים זה שבועות ארוכים בעניין חוק הבחירות בלבנון. בדיונים אלו יש כדי להחריב את כל מה שמאחד בין הלבנונים. הם מבטלים את מושג האזרח הלבנוני והופכים אותו ל"נתין" השייך לעדה זו או אחרת. בעבר עוד נהגו הקיצונים העדתיים להתפאר שהמשטר הלבנוני הייחודי הצליח לאחד את בני העדות השונות בכור היתוך של זהות לבנונית מאחדת. אולם המציאות גילתה כי הישות הלבנונית, שעקרונותיה עדתיים, אינה רוצה כלל ועיקר לאחד את בני העדות השונות במסגרת השתייכות לאומית.
האליטה הפוליטית בלבנון הביאה לא רק לפיצולים אלא גם לתתי-פיצולים, לכיתות ולסיעות, ומצב זה הולך ומקצין מבחירות לבחירות. כך הופך הקתולי לשונה מהמארוני, האורתודוקסי הערבי-לבנוני לשונה מהאורתודוקסי הארמני, הדרוזי לנבדל מהעלאווי וכו'. למעשה בלבנון אין אזרחים אלא נתינים הנמצאים בחסות עדה זו או אחרת, מצב שבקלות רבה יכול להצמיח שנאה ואויבות בלבם של בני עם אחד ומולדת אחת. במילים אחרות, הבחירות הדמוקרטיות בלבנון הפכו לכלי המקדם את ביטול המולדת ואת ביטול האחדות הלבנונית. מצב זה מתקיים גם בארצות ערביות אחרות הנקרעות על ידי מלחמות אזרחים, גלויות או סמויות. מלחמות אלו, כמו בלבנון, מתרחשות משום ש"מנהיגי הארצות" ו"הנהגותיהן הנצחיות" אינם משכילים להבין שעליהם להגן על רעיון מדינת האזרחים לפני שידברו על קדמה, פריחה ועוצמה.
וכך, בעוד אנו הורסים את מפעל האחדות המדיני, אויבנו הישראלי, על מדיניותו המפלה והגזענית, בונה מדינה לתפארת מעדות של אנשים שהיו אזרחים במדינות אחרות, מדינה שהיא החזקה באזורנו ושהכניעה את רצון האומה הערבית כולה. לנוכח כל זאת, עומדות לפני האליטה הפוליטית בלבנון שתי חלופות: הראשונה, להתחיל להתבייש לנוכח מודל האחדות הישראלי. השניה, להוסיף ולהתפאר שהצליחה לפגוע באחדותו של העם הלבנוני ובזכותו למדינת כל אזרחיה, תוצאות שליליות שראשי התנועה הציונית רק יכלו לייחל להשיגן.
טלאל סלמאן הוא עיתונאי לבנוני ותיק, עורכו הראשי של היומון הלבנוני "אל-ספיר". המאמר תורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז אעלאם. במסגרת הפרויקט מתורגמות כתבות דעה נבחרות מהעיתונים הערביים המובילים עבור קוראי "ידיעות אחרונות". מערבית: עידן בריר