הבנות של ג'ול
2012-07-29
הבנות של ג'ול
פורסם במגזין "טיים אוט ת"א"
סמאח בסול
אחרי שלוש שעות של ראיון מרים ובתול יצאו עייפות, ואני יצאתי מוקסמת. לצדו של אודי אלוני, עבדו שתי שחקניות צעירות מג'נין, וכיכבו בסרטו החדש " Art Violence "(אומנות/אלימות). מרים אבו ח'אלד(22) ובתול טאלב (23), בחורות אנטלגנטיות, מוכשרות וכריזמטיות שחולמות לשנות את פני ג'נין כהמשך דרכו של ג'וליאנו מר_ח'מיס ז"ל, השחקן והיוצר שהקים את "תיאטרון החופש" בג'נין- בית מקדש עבור מרים ובתול. הן מדברות על אומנות כצורך, על ג'וליאנו, על שינוי, על התקווה שמזינה אותן לעבוד בהיעדר מימון. וגם על הקרנת הבכורה של הסרט ביפו מול קהל ישראלי.
ארנה מר בחרה בג'נין ובמחנה הפליטים בשנת 1989 והקימה בו את "תיאטרון האבן", תיאטרון ילדים שהצליח להעלות הצגות פשוטות. מטרתה של ארנה היתה עידוד שיח והבנה בין פלסטינים וישראלים. בשנת 1994 ארנה נפטרה ממחלת הסרטן וג'וליאנו ,שהיה שחקן, במאי ומנהל התיאטרון, המשיך את דרכה עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. בשנת 2006 חזר ג'וליאנו לג'נין והקים את "תיאטרון החופש" במקום בו פעל "תיאטרון האבן".
בשנת 2008 הוקם בי"ס למשחק, בו לימדו ג'ליאנו ואמנים פלסטינים, אך בשנת 2011 ג'וליאנו נרצח בידי אלמוני סמוך לתיאטרון, ועד היום זהותו של הרוצח אינה ידועה. קבוצת הסטודנטים של הבי"ס עברה לראמללה ,בליווי הבמאי הישראלי אודי אלוני, כנסיון להמשיך את הפרויקט הרחק מזירת הרצח. שתי הבוגרות היחידות בקבוצה שמנתה 14 סטודנטים של ג'וליאנו החליטו שהן ממשיכות לעבוד בראמללה והשאר חזרו לג'נין.
היום מרים ובתול לא עובדות עם תיאטרון החופש, הןמקדישות את כל זמנן והאנרגיה שלהן להמשך הפעילות התיאטרלית שלהן עם קבוצה של צעירים מג'נין באופן עצמאי והתנדבותי, לצדם מתנדבים גם שחקנים פלסטינים מישראל, בנובמבר 2012 העלו את "מחכים לגודו" שביים אודי אלוני, ו "רובי הגברת קראר" שביים ריאד מסארווה, ובסוף מרץ 2013 הקבוצה מעלה באופן עצמאי הצגה חדשה "פיטר פן".
צירוף השמות של מרים אבו ח'אלד ובתול טאלב מעלה בראשי את "מריה הבתולה", אולי לא במקרה נפגשו שתי הבנות והפכו לחברות טובות ושותפות בעשייה התיאטרלית המיוחדת בג'נין, הרי הצירוף הזה יכול אף הוא להביא לג'נין מושיע, שיחלץ את החברה שם מכבלי האסור והלא מקובל, ויעורר את הכשרונות הצעירים.
לא היה קשה להגיע לבית הקולנוע של ג'נין, שם נערכה הפגישה ביני לבין השחקניות, כל תושב ששאלתי הכיר את המקום והדריך אותי, בבניין דו קומתי בלבו של השוק השואן שוכן הקולנוע- תיאטרון, שערו פתוח גם באין פעילות. מהר מאוד התיישבנו שלושתנו על רצפת הבמה וגלשנו בשיחה ארוכה.
איך הכרתן את ג'וליאנו?
אבו ח'אלד: "כבר בילדותי הייתי שונה ומיוחדת. כל החברות שלי רצו להיות מהנדסות, רופאות, רוקחות, אני לא. חיפשתי משהו חדש. באותה תקופה פעל התיאטרון של ג'ולאינו והוציא עלונים על פעילות התיאטרון, העלונים חולקו בבתי הספר ותמיד קראתי עיינתי בהם והתעניינתי. החלטתי לבקר בתיאטרון. ברגע שנכנסתי לאולם ג'ול קלט אותי ואמר: 'את מצטרפת לקבוצת בבי"ס למשחק שלנו'. שם פגשתי את בתול, היא הייתה הבחורה היחידה בקבוצה, והתפעלתי מהמשחק שלה, מהאישיות שלה, היא הייתה שונה משאר הבנות שהכרתי בעיר".
טאלב: "הייתי פעילה בקבוצת צעירים שארגנה פעילויות חברתיות, שם דיברו על התיאטרון של ג'ולאינו, ביקרתי שם והכרתי את ג'ול שהציע לי להצרף לקבוצת השחקנים של התיאטרון. באותה תקופה הוא עבד עם קבוצת קטנה של צעירים ולא הקים עדין את הבי"ס למשחק.קיבל אותי
איך ג'וליאנו השפיע על האמנות בג'נין?
טאלב: "ג'ול בנה כאן פרויקט מדהים, הוא יצר אווירה שדרשה הרבה אומץ. כשיצאנו עם התלבושות של ההצגה לרחובות בכדי לעורר תשומת לב ולעודד אנשים לבוא לתיאטרון, זה היה צעד מוזר לאנשים, הסתכלו עלינו פעורי פה, מופתעים, אך מעוניינים. ג'ול הביא טעם וצבע לעיר הזאת. אחרי מותו הכל כבה".
אבו ח'אלד: "ג'ול הוא זה שהביא תיאטרון לג'נין, לפניו לא הכרנו את האמנות הזו בכלל. אנשים הגיעו מחוץ לעיר ישר לתיאטרון, הייתה תנועה, רגשות, והזדמן לנשים להביע את דעתן. אחריו שרר כאן יגון, האמנות התייתמה".
אבל אתן ממשיכות את דרכו מחוץ לתיאטרון החופש ומפעילות קבוצת שחקנים שמעלה הצגה חדשה, לא?
טאלב: "כן, אנחנו מפתחות רעיונות, חולמות על יצירות, ומנסות. חסר בג'נין טעם לדברים, חסר גיוון כמו חוגי אומנות שונים, מה התועלת של החיים בעיר שאין בה חדש? אין פה מניע לחשיבה, אין מרכזי תרבות פתוחים לגילאים השונים".
אבו ח'אלד: "חסר כאן חופש, ג'וליאנו הקים כאן את "תיאטרון החופש", היום יש תיאטרון בלי חופש, בתיאטרון אני יכולה להביע, להתרגש, לדבר, אבל מחוץ לתיאטרון יש הגבלה של כל אלה, החברה מאוד שמרנית וג'ול הי היחיד עם האומץ לחתור נגד הזרם השמרני.
יש אושר?
אבו ח'אלד: "אנשים כאן מאושרים כי אינם מודעים למהות החיים כפי שאני רוצה אותה, רובם לא יצאו מחוץ לג'נין אף פעם. הם רגילים לחיים האלה עד כדי כך שאין להם שאיפות".
ואתן מאושרות?
טאלב: "אני מאושרת כשאני בחזרות, או על הבמה".
אבו ח'אלד: "על הבמה אני מוציאה הכל, אושר ועצב. אני מאושרת שאני נותנת חיים לתיאטרון גם אם הוא התיאטרון היחיד – אולי בעולם- שנעשה בהתנדבות מא' עד ת'".
החיים בסרט
הסרט אינו פוסח ע חיי החברה בג'נין, אפשר לראות בו שיחות על החברה הפלסטינית ומגבלותיה, על הרצון של נשים להיות מעורבות בחיי החברה. באחד הקטעים המעניינים בסרט אנחנו רואים הופעה של להקת הראפ דאם מלוד בליווי הזמרת שאדיה מנסור, בשלב מסוים בהופעה מרים עולה לבמה ומציגה את הזמרת מול קהל של מאות צעירים ומספר מצומצם של צעירות ונשים, כאשר בשורה הראשונה בקהל הנשים עומדות אמא של מרים ואחיותיה.
מרים חיה עם משפחתה ברוכת הילדים, יש לה 5 אחיות- 2 נשואות, ו 5 אחים – 2 נשואים, היא חיה היום עם 6 מהם בנוסף להורים, היא חיה בחדר משלה בבית גדול שמתאים למספר הנפשות במשפחה. אבא שלה נהג אוטובוס ואמה לא עבדה כלל. הוריה של מרים גאים היום במה שהיא עושה, אחרי תקופה שבה אמה התנגשה לפעילותה בתיאטרון בהשפעת הרכילות של השכנות שלא הצליחו לעכל את הנושא!
בתול חיה עם הוריה ו-2 אחים ו-2 אחיות, אחת מהן נשואה, והיא חולקת חדר עם אחותה. אבא שלה עבר כשוטר ויצא לגמלאות, אמה עבדה בתחום הסיעודי ואף היא יצאה לגמלאות.
הורי מרים ובתול אינם מתנגדים לרצון שלהן לחיות לבד מחוץ לג'נין אם הן ימצאו עבודה מתאימה, הן חיו כמעט שניים בראמללה אחרי הרצח של ג'וליאנו, וחזרו לשליחות התיאטרלית שלהן בעיר מולדתן.
על אהבה ונישואים הן אומרות: "יש נישואים מתוך אהבה בג'נין, אבל זה לא קורה הרבה ולא בקלות, הורים בדרך כלל אינם מעודדים נישואים מתוך אהבה, כאלה שנרקמים בדרך כלל באוניברסיטה." ובנוגע לחייהן אומרת בתול בהחלטיות: "אקים משפחה עם מי שמכבד את מה שאני עושה". ואילו מרים מדגישה: "הבן זוג שלי צריך לקלף את ראשו מכל הדעות הפרמיטביות ולקבל אותי כמו שאני."
בתול את היית הבחורה הראשונה בקבוצת התיאטרון?
טאלב: "היו מספר בחורות לפניי, אך כולן נשרו ונשארתי לבד עד שמרים הגיעה. בבי"ס למשחק היו סטודנטיות עד שנת 2010 אך הן גם נשרו כי הוריהן לא נתנו להן להמשיך".
איך מתייחסים במשפחה לעובדה שאתן מקדישות את כל האנרגיה שלכן למשחק ולתיאטרון?
אבו ח'אלד: "בהתחלה היה קשה מאוד להוריי, כשהייתי תלמידה היו מפקחים עליי, פתאום יצאתי מהפיקוח הזה, ובחרתי את הדרך של המשחק. לאמא היה קשה מאוד שלא נרשמתי לאוניברסיטה. זה בגלל החברה. קשה לה לשמוע את השכנות מדברות על בנותיהן שלומדות באוניברסיטה והבת שלה- לא. כיום יש לי אחות שלומדת סיעוד אך אמא גאה בי ומספרת על ההישגים שלי יותר. לאבא לא הייתה בעיה, הוא תמיד האמין שאנחנו צריכים לבחור את דרכנו".
טאלב: להוריי היה קשה בהתחלה שהייתי חוזרת הביתה מאוחר, אחר כך הם התרגלו. הם התחילו לראות את התוצאות, הגיעו להצגות וקיבלו את הבחירה שלי.
והחברה בג'נין מקבלת אתכם. אנשים מגיעים להצגות? תומכים?
אבו ח'אלד: "החברה כאן אינה רגילה לתיאטרון ולקולנוע. המקום הזה שאנחנו יושבות בו כעת היה שוקק חיים, היו הקרנות ואנשים הגיעו וצפו בסרטים. אחרי האינתיפאדה השנייה והפלישה לעיר ולמחנה הפליטים הכל השתנה, אנשים דאגו לחייהם, התרכזו בצרכים הבסיסיים, באוכל, אף אחד לא התעניין באומנות. ואני מבינה אותם, קשה מאוד לבדר אנשים כשחייהם בסכנה".
טאלב: "כיום זה תלוי בקבוצות השונות של החברה. צעירים וילדים מתעניינים ותמיד שואלים מתי יש הצגה או הקרנה, המבוגרים לא רואים את זה בעין יפה, מנסים לשכנע אותנו שאין תועלת במה שאנחנו עושים, אין משמעות. אבל גם כאן אנחנו מבינים טוב מאוד שיש פערי דורות".
אבו ח'אלד: "הרבה אנשים התנגדו לכל הרעיון של התיאטרון, במיוחד להופעת הבנות מול הקהל. לאט לאט הצלחנו - דרך הדמויות במחזות שלנו ;כמו "המלכה האדומה" שהיא אישה ומנהיגה, וכמו "אליס" שהיא נערה שרוצה ללמוד ולדעת ולחוות דברים חדשים, וזו דמות האישההפלסטינית שאנחנו רוצות; לעורר שינוי קטן בקרב חלק מהאנשים, בראש וראשונה המשך הופעתנו על הבמה".
האי – קבלה הזו קשורה במנהגים חברתיים או במניעים דתיים?
טאלב:"לפעמים אנשים מנצלים את הדת בכדי לשים גבולות ולאסור דברים שהם לא אוהבים. הם לוקחים מצווה דתית מסויימת ומנסים להלביש אותה על הדבר שהם רוצים לאסור. אותם אנשים שהתנגדו לפעילות התיאטרון, או להופעת הבנות על הבמה לא היו אנשים דתיים."
והכיבוש הישראלי? יש לו השפעה על השינויים בחברה?
טאלב: "כמובן, זו אחת ממטרות הכיבוש. הכיבוש של המוח והנפש הוא יותר חריף, אנשים תחת כיבוש פיזי דואגים ללחם, דואגים לבית ושוכחים מהתרבות והאומנות שעשויה לקדם אותם ולפקוח את עיניהם ולגרום להם להרגיש בני אנוש. ומה שקורה כאן, האי קבלה, אי הבנה, והפחד מפני האומנות היא אחת מתוצאות הכיבוש".
אבו חאלד: "הכיבוש משמעו לא רק שליטה בקרקע ולא רק גדר הפרדה. יש כיבוש של מוחות ומחשבות. אבל יש אנשים שהצליחו להשתחרר מהכיבוש הזה וחושבים אחרת ויש כאלה שעדיין שקועים בחשכה. לפני שאנחנו משתחררים מהכיבוש הפיזי אנחנו צריכים להשתחרר מנטלית".
רואים את ג'וליאנו ז"ל אומר בסרט משפטים כמו: "אתה לא יכול להאשים את הכיבוש בכל מה שמתרחש בפלסטין", עד כמה אתן תומכות בדבריו?
אבו חאלד: "כל אחד אחראי על עצמו, אם אני מצליחה להשתחרר ממחשבות פרמיטביות ודעות קדומות, יהיה שינוי. אני מכבדת את המנהגים הפלסטינים, אבל אפשר גם להתווכח עם המוסכמות והמנהגים".
טאלב: "כשהורה כופה על ילדיו מה ללמוד באוניברסיטה, או מבדיל בחינוך בין בן ובת זה לא קשור בכיבוש, אף מפקד צבאי לא נותן הוראה 'אסור לבנות לצאת מהבית', אבל הכיבוש מדכא את האנשים, ואדם מדוכא מחפש מישהו חלש ממנו ומדכא אותו, וכך זה הופך לשרשרת דיכוי, שמתחילה כתוצאה מהכיבוש ונגמרת בפנים הבית. לצערי יש אנשים שאינם ערים לזה אבל אחרים שכן ערים לזה וממשיכים בדרכם זו".
הקהל שלכם מונה יותר גברים או נשים?
אבו חאלד: "(צוחקת) גברים, אבל אנחנו פועלות לשינוי".
טאלב: "רבים לא באים בכדי לתמוך, או מתוך התעניינות באומנות, אלא כדי לפקח על מה שמתרחש בו, מה נאמר כאן ועל ידי מי. כשאני על הבמה אני יודעת שיש כאן גם אנשים שלא באו ליהנות".
בואו נדבר קצת על ההצגות. לפי הסרט רוב החומר המוצג על הבמה בתיאטרון שלכן אינו מהתרבות הערבית "אליס בארץ הפלאות", "מחכים לגודו", "אנטיגונה" - מתי הקהל יראה משהו שקשור בהיסטוריה ובתרבות שלו?
אבו חאלד: "היו כאן הצגות שהתבססו על טקסטים של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני, גם אנחנו כשחקנים כתבנו טקסטים".
טאלב: "אמנות זו אמנות, אי אפשר לחיות בבידול משאר התרבויות בעולם, להיפך יש הרבה מה ללמוד מתרבויות אחרות, וזאת אחת ממטרותינו, להיפתח לאופקים, חברות ותרבויות שונות. אבל כל טקסט שאנחנו בוחרים אנחנו עורכים אותו ומתאימים אותו לצופה הפלסטיני כדי שירגיש שייך".
עד כמה אתן מגלמות דמויות שדומות למרים ובתול האמיתיות?
אבו חאלד: "גילמתי את דמות המלכה האדומה במחזה 'אליס בארץ הפלאות', היא שתלטנית אך מנהיגה, ואני לא רוצה להיות שתלטנית אך חולמת על מנהיגות. אני רוצה להיות מנהיגת נשים, אולי להוביל מאבק או מהפכה נשית".
איזה מהפכה את רוצה להוביל?
אבו חאלד: "נתחיל מג'נין שבה הבנות מסיימות תיכון, לומדות באוניברסיטה ואחר כך נכנסות לכלוב הזהב! נשים צריכים לחוות חויות רבות בחיים, להביע דעה כי הן חלק מהעם הזה, הן צריכות לעבוד וללמוד, לצאת לקולנוע ותיאטרון, אחרת נשים ייכחדו. זכויות זה לכולנו, לא רק לגברים, וכשאני מדברת על הצורך בחופש אני מדברת בשמן של כל הנשים לא רק בשמי".
טאלב: "הכי חשוב לדעתי חופש בחירה, למה אלף בני אדם צריכים להתערב בהחלטות שלי?"
אבו חאלד: "גם הזכות לתנועה וניידות, יש נשים שלא מאפשרים להן בבית לצאת לבית קפה או לבקר אצל חברה!"
טאלב: "כשגילמתי את הדמות של "אליס", גילמתי דמות של נערה שרוצה להשתחרר מכבלי החברה, וזה מה שאני. התמזל מזלי שמשפחתי תומכת, אך ישנן אלפי בנות שעדיין חולמות על זה".
כצרכניות אומנות, ספרו לי על הבחירות שלכן.
טאלב: "אני אוהבת אמנות שיש לה משמעות, אמנות שמשפיעה. אני אוהבת שירים שנוגעים בלב כמו שירי Adele, וסרטים שנשארים בראש תקופה ארוכה. לאחרונה ראיתי את הסרטים the life of Pie וגם The Hobbit ".
אבו חאלד: "אני אוהבת יצירה עם עומק, כזאת שאני אספר עליה לכל מי שאני מכירה, אין העדפות מיוחדות ואני רואה סרטים שמוקרים בקולנוע ג'נין והרבה ביטיוב, הסרט האחרון שראיתי זה היה של ניקול קידמן "מולאן רוג'" אני אוהבת שהוא משלב משחק ושירה וריקוד. לגבי מוסיקה אני אוהבת ג'אז והיפ הופ".
ואיפה אתן מוצאות יצירות כאלה?
אבו חאלד: "כשאנחנו מחוץ לעיר, בראמללה למשל, או כשיוצא לנו לבקר בת"א. כשהיינו בחו"ל בברלין למשל... או ביוטיוב!".
ואין בעיה להגיע ליוטיוב? אין פה בעיות בגלישה? בתשתית? הגבלות?
אבו חאלד: "יש בג'נין אינטרנט כמו בכל מקום בעולם מה את חושבת?".
טאלב: "ההבדל כאן שהשימוש באינטרנט מבוקר, עוקבים אחרי דואר אלקטרוני, חשבונות הפייסבוק.. כל מיני".
מי מבקר?
טאלב: "נו! אח שלי נכלא בישראל שנה וחצי, הייתי קטנה אז ולא ממש הבנתי את הנסיבות, אך זכור לי שהוא סיפר על כך שחוקריו הקריאו לו דברים מתוך הדואר האלקטרוני שלו".
אבו חאלד: "(צוחקת) יש עוד ביקורת.. יש למשל קטעים ביוטיוב כשמנסים לראות מקבלים הודעה: תוכן זה אסור במדינה שלך! גם אם במקומות אחרים מקבלים אותה הודעה זה תמיד מצחיק אותי"
אומנות בצל האלימות
יצאנו להפסקה קצרה בשיחה בחצר האחורית של אולם הקולנוע. זו הייתה חצר שנועדה להקרנות של סרטים באוויר הפתוח בלילות הקיץ. מאחורי הגדר הנמוכה של החצר ישנם בתים עם מרפסות, חבלי כביסה והרבה צמחייה עם עצי פרי סובבים את המקום. עד קיץ 2012 הקרינו שם סרטים, היום המסך קרוע בחלקו מה שלא יאפשר שימוש בחצר הזו להקרנת סרטים אם לא יתוקן המסך.
""Art/Violence, הסרט החדש שהן שותפות לעשייתו עם הבמאי אודי אלוני יוקרן ביום שישי ה- 8 למרץ בתיאטרון "סראיא" ביפו בשעה 20:00, ובסוף אפריל יוקרן בג'נין;בקרוב יפורסמו גם תאריכי הקרנות בחיפה – תיאטרון אלמידאן ונצרת. הסרט זוכה פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין 2012, כתוצאה מהזכייה יהיו הקרנות ברחבי אירופה.
איך התחיל הרעיון ליצירת הסרט?
טאלב: "ג'ול הביא את אודי לתיאטרון, הם עבדו יחד על סרט על התיאטרון ועל ההצגה "אליס בארץ הפלאות" ועלינו. אחרי מותו של ג'ול אודי החליט להמשיך".
למה הוא נקרא: ""Art/Violence?
אבו חאלד: "כי הוא מדבר על שניהם. אנחנו יוצרים בצל האלימות, גם האלימות החברתית וגם הכיבוש כאלימות".
לא חששתן מזה שאתן עובדות עם יוצר ישראלי? ג'וליאנו היה חצי פלסטיני חצי ישראלי, אבל אודי..
אבו חאלד: "כשעבדתי עם ג'ול לא התייחסתי למורכבות הזאת, עבדתי עם בנאדם שיש לו חזון, אדם שהפך עולמות למען ג'נין, ונהרג בדרכו למימוש החלום והעשייה הזו. אין לי בעיה עם יהודים, כדת, אבל יש לי בעיה עם מי שכובש את אדמתי, שבמקרה הזה אילו הישראלים. אני יודעת שיש טובים ויש רעים, ואני בטוחה שאודי מהטובים, כי ג'ול הכיר לנו אותו ואני סומכת על הבחירות של ג'ול. כשעבדתי עם אודי ידעתי בוודאות שג'וליאנו השאיר אחריו עוד מישהו שיעזור לנו וימשיך את דרכו דרך סרט שיצא לכל העולם".
חשוב לכן שהציבור הישראלי יצפה בסרט?
טאלב: "בטח. אני רוצה שהישראלים יראו שיש אנשים מאחורי הגדר, רבים מהם לא חושבים כך. אבל יש כאן אנשים, שחיים, עושים תרבות ואמנות וכל אחד כאן זה עולם ומלואו, לכל אחד יש סיפור".
הישראלים חושבים אחרת?
אבו חאלד: "תראי, פוליטקאים יודעים שיש כאן אנשים, ויש מאבק, ויש הרג. אבל הרבה אנשים, אזרחים רגילים- בעיקר צעירים - חושבים שמאחורי הגדר יש מחבלים שרוצים להרוג אותם וזהו. די, הגיע הזמן לראות את התמונה במלואה".
טאלב: "חשוב שיהיה סרט שאנחנו שותפים בעשייה שלו, כי אין טוב מאיתנו להעברת המסרים שאנחנו רוצות להעביר, כלי תקשורת משדרים לעולם שיש בו רק מלחמה, מספרים על קולקטיב ולא על אנדיוידואלים, ואם קיבלנו הזדמנות להראות מציאות אחרת, מה טוב".
אתן מוכנות לקראת המפגש עם הציבור הישראלי ביפו ב 8 למרץ?
טאלב: "זה לא יהיה קל, אני יודעת. אני הולכת ומאמינה שאני לא חייבת הסבר לאף אחד, אני לא הולכת כדי להישפט, אלא להציג מציאות ויצירת אמנות שאפשר לנהל שיח סביבה".
אבו חאלד: אנחנו גם מוכנות לענות על כל שאלה שתישמע לנו הוגנת, אנחנו באות בשביל האמנות אך אפשר גם לדבר על פוליטיקה".
הילדות של אודי...
הסרט "אמנות / אלימות" זכה בפרס "Cinema Fairbindet"במסגרת פסטיבל ברלין 2013. הזכייה מבטיחה לסרט גם פרס כספי וגם הפצה. אודי אלוני הגיע לג'נין בזכות ג'וליאנו, ועבד איתו בתיאטרון החופש כמנהל מחלקת המולטימדיה. חלק מהחומרים של הסרט צולמו בעוד ג'וליאנו חי, ואחרי הרצח אודי ותלמידי ג'וליאנו החליטו להמשיך את הסרט כדי לא לאבד את ג'וליאנו. אודי אומר: "העוצמות של מרים ובתול לא אפשרו לי להפסיק, וגם הצטרפותה של מילאי בת ה- 12– הבת של ג'ול- הרגשתי שהקשר עם שלושתן הוא קשר של אהבה, היתה חוויה מאוד אישית גם, הרגשתי שג'ול נתן לי מתנה."
כשאלוני ומר צילמו לא ממש תכננו סרט, חלק מהצילומים נעשו בכדי להכשיר את הבנות לעבור ממשחק על הבמה למשחק מול מצלמה, כדי להפיק סרט בשם "אנטגונה". אך לדברי אלוני, היה קשה לוותר על סרט מול העוצמה והרצון של מרים ובתול, אלוני התחבר עם הבנות וגם עם הפן הפוליטי של הדבר.
איך אתה מתאר את הקשר שלך עם מרים ובתול?
אלוני:"עבדתי איתן איך לעבוד מול מצלמה, הכרתי אותן מהתקופה שבה היו סטודנטיות עד שהפכו לשחקניות, זה קשר של חברות, ואני יודע שאני עדין מעין מנטור שלהן. עם הצטרפותה של מילאי הפכנו לסוג של משפחה קטנה, זה קשר רגשי וגם מקצועי מאוד חזק. אני מאוד גאה בהצגה שהן יעלו בקרוב – "פיטר פן".
ג'וליאנו האמין שהוא יכול לשנות מציאות באמצעות אומנות, האם גם אתה מאמין בכך?
אלוני: "לפעמים אני מאמין שכן ולפעמים אני מאמין שאומנות לא יכולה לשנות כלום. ארנה אמו של ג'ול עבדה במחנה הפליטים ג'נין עם ילדים. ג'ול הגיע כדי להקים תיאטרון מקצועי. לי היה חשוב מאוד להפגיש את מרים ובתול כשחקניות מתחילות עם שחקנים מקצועיים (סאלח בכרי ועאמר חליחל – ס.ב) מפגש בין שני דורות שונים של אמנים פלסטינים.
הסרט "אמנות\ אלימות" זכה בפרס בפסטיבל ברלין, איך הייתה ההרגשה?
אלוני: "זה היה מדהים. הסרט יוקרן באוקטובר 2013 בכ- 30 בתי קולנוע בגרמניה, זו הצלחה מדהימה, גם לסרט וגם למרים ובתול שידברו על הסרט, זו בעצם התחלה של החיים שלהן כאמניות."
הסרט הפלסטיני יוקרן ביפו מול קהל ישראלי, איך זה מתיישב עם החרם התרבותי על ישראל?
אלוני:"אני תומך בקונספט של חרם, אבל הסרט הוא פלסטיני ולא קיבל מימון ישראלי, והוא יוקרן ביפו ובחיפה כי לקהל הפלסטיני בישראל מגיע לראות את הסרט כדי לחבר בין פלסטינים של 48' ופלסטינים של 67' כנגד כל החלוקות שישראל מנסה לעשות".
شاهد الآن
شاهد الآن
شاهد الآن
