"מחסום הפחד השתחרר"
2012-12-30
במסגרת כנס "סוציאליזם 2012", שאירגנה תנועת מאבק-סוציאליסטי, התקיים ביום שישי האחרון דיון על המשבר בשוק העיתונות בישראל והכלים שמעניקות התאגדויות עובדים למועסקים בענף. מרשימת המשתתפים בדיון ניתן היה ללמוד על השיפור שחל במצבה של העבודה המאורגנת בתקשורת הישראלית.
אריאל גוטליב, יו"ר ועד עיתונאי "הארץ"-"דה-מרקר", הנחה את הדיון, ויעל קציר, חברתו של גוטליב לוועד, נטלה בו חלק. לו היה מתקיים הדיון השבוע לפני שנה, היו גוטליב וקציר הנציגים היחידים של עיתונאים מאורגנים בישראל (מחוץ לרשות השידור), אך במהלך השנה האחרונה קם ארגון עיתונאים חדש, שאיגד עובדי תקשורת בשלל מערכות ברחבי המדינה. אל גוטליב וקציר הצטרפו בשישי האחרון חגי מטר, יו"ר ועד עיתונאי "מעריב", וחברתו לוועד ליאת שלזינגר; דרור פויר, יו"ר ועד עיתונאי "גלובס", ואלינור דוידוב, חברת ועד עובדי ערוץ 10. לצדם השתתפה בדיון גם ח'ולוד מסאלחה, עורכת אתר החדשות בערבית "בוקרא" ורכזת פרויקטים במרכז התקשורת אעלאם, וסיפרה על הנסיונות לאגד את העיתונאים הערבים בישראל.
מדברי העיתונאים עלתה תמונה של אופטימיות זהירה. איש אינו משלה את עצמו כי התארגנות עובדים תוכל לשים קץ לבעיות הייסוד של התקשורת העכשווית, אולם מעדויות המשתתפים בדיון ניכר כי ההתארגנות משפיעה לטובה על העבודה העיתונאית, ולא רק כאשר הוועד מצליח למנוע פיטורים או לשפר את תנאי התעסוקה. עצם החבירה, עובד לעובד, מעצימה את העיתונאים, משנה את תפיסת עולמם ומעוררת בהם תעוזה.
"השנה האחרונה בשבילי ובשביל החברים שלי ב'מעריב' היתה מטלטלת מבחינת השינוי התודעתי", סיפרה שלזינגר. "מאז שהתחלתי לעבוד ב'מעריב' לפני שבע שנים אני מסקרת מאבקים חברתיים, וכל השנים האלה ישבתי יפה בשקט וקיטרנו בינינו לבין עצמנו כשהזכויות הבסיסיות שלנו נרמסות. השיא מבחינתי היה כשהעדתי במשטרה על פרשת הונאה גדולה בפנסיות של עובדי 'מעריב'. הלכתי להעיד במשטרה על העוול שנגרם לי, ולא חשבתי בכלל אם נכון לסקר את זה. זה סיפור עיתונאי, וידעתי שאין אפשרות לדבר על הדברים האלה. בשנה שעברנו כבר היה יותר ויותר קשה לשבת בשקט ולסקר מאבקים חברתיים ולדבר על זכויות ועל ביטחון תעסוקתי ולדעת שאת בעצמך לא יכולה לקבל אותם.
"ההדחקה שאיפשרנו לעצמנו היתה מאוד לא אחראית בעיני", הוסיפה. "יאיר [טרצ'יצקי] וחגי [מטר] היו מתקשרים אלי באופן קבוע ואני הייתי אומרת להם שאחזור אליהם אחר-כך, או מסננת אותם. גם כי אתה עסוק, כי אתה עושה עבודה שארבעה עיתונאים עשו לפניך, וגם פחד. באמת פחד להיות מעורב בדברים האלה ולצאת נגד ההנהלה, לדבר נגד אנשים שאתה עובד בשבילם. המחסום הזה השתחרר, ואני מאוד מברכת על זה. עיתונאים ב'מעריב' הבינו שהם מעמד ושהם צריכים לחשוב בצורה מעמדית.
"באיזשהו שלב ראינו שהמאבק עושה טוב לעיתון", אמרה שלזינגר. "הדיאלוג שניהלנו עם הקוראים שלנו ייצר עניין, אבל גם הפך לדעתי את המוצר ליותר טוב. המחשבה שאין לך מה להפסיד וההשתחררות מהכבלים מאוד השפיעו על הכתיבה שלנו".
חגי מטר, יו"ר הוועד ב"מעריב" ("בנבצרות", הדגיש כשהציג את עצמו, בשל העובדה שפוטר מהעיתון ובית-הדין לעבודה טרם הכריע בעניינו), סיפר גם הוא על השפעת המאבק על עיתונאי "מעריב".
"בזמן המאבק, ואחריו, היתה אפשרות לכתוב דברים שלא היינו יכולים לכתוב מעולם לפני כן", אמר. "זה קיבל ביטוי בכתיבה על הבעלים, פתאום יכולנו לכתוב על דנקנר הכל-יכול שהוא חייב לנו כסף, מעל דפי העיתון שלנו. ולחשוב בכלל שהעיתון הזה הוא שלנו ולא שלו, או לפחות באיזשהו מודל של בעלות משותפת. להבין את המשמעות שאנחנו אלה שמייצרים וכותבים ועורכים ומצלמים, שזה הופך את המוצר הזה באופן חלקי לשלנו ולממש את הבעלות הזו. זה משהו שבא וצמח מתוך המאבק הפרולטרי, זכויות-עובדימי קלאסי. קודם כל יצאנו לרחוב וצעקנו וטיפסנו לעזריאלי וחסמנו כבישים, ומתוך זה, מתוך החוויה של הכוח והיחד והסולידריות, באה ההבנה שלא יכול להיות שנעשה את כל זה ואז נחזור ל'מעריב' ולא נכתוב על זה.
"זה קיבל ביטוי גם באופנים אחרים. בצורה שבה מסקרים את מאבקי העובדים האחרים במשק. אנחנו שומעים את הכותבים ב'מעריב', ולא רק כתב העבודה והרווחה שהוא גם חבר הוועד, אלא גם קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל, שלפני שנה ביקרו את המחאה החברתית, פתאום אומרים, 'אני רואה את הדברים קצת אחרת, אני מבין שיש מקום למאבק שנראה ככה, של יציאה לרחוב, של אולי להפר את החוק כי פגעו בנו, יש מקום להביע סולידריות'".
דרור פויר, ממקימי ארגון העיתונאים בישראל, הסביר שבשנה החולפת עסק הארגון בעיקר במישור התעסוקתי, בשל גלי הפיטורים בכלי התקשורת בישראל. בשנה הקרובה, הוסיף, הוא מקווה שהארגון יוכל להקדיש יותר משאבים לסוגיות של חופש העיתונות. לטענתו, יש להקים מערכת רגולטורית חדשה שתבטיח סיוע ממשלתי לתקשורת מחד ועצמאות מערכתית מאידך. "יהיו לנו הרבה עיתונאים בכנסת הבאה, אז אולי אפשר ליצור לובי", אמר.
גם מטר תמך בדרישה לתמיכה ממשלתית. "ההתערבות צריכה לבוא לא בגלל שאנחנו מסכנים ומבקשים עזרה", אמר. "תקשורת היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. אמנם עד עכשיו חלקים רבים בתקשורת הצליחו לבסס את עצמם מבחינה כלכלית באופן עצמאי, כי הציבור שילם על האינטרס הציבורי הזה, אבל כשזה לא מצליח לעבוד, ולמרות שראשי המדינה עשויים לא לאהוב תקשורת, עדיין האינטרס הציבורי צריך לגבור על האינטרסים הספציפיים של מי שמעבירים עליו ביקורת. עליו [על נציג הציבור] להגיד, 'אני פה כנאמן של הציבור ותפקידי לשרת את הציבור. ואם התקשורת צריכה עזרה, תפקידי לעזור'".
שלזינגר סימנה את השינוי במבנה הבעלות על כלי התקשורת כמטרה עתידית. היא סיפרה כי הובילה ניסיון להפוך את עובדי "מעריב" לבעלי העיתון, אך מפאת קוצר זמן ומחסור במשאבים, הניסיון לא הבשיל. גם גוטליב טען כי אין להוביל להתערבות נקודתית של המדינה בשוק התקשורת, אלא לשינוי בסיסי של מודל הבעלות על כלי התקשורת.
"המודל הנכון ביותר הוא כלי תקשורת בבעלות ציבורית מלאה", אמר גוטליב, בשם תנועת מאבק-סוציאליסטי. "לא מודל כמו של רשות השידור, עם מינויים פוליטיים בראשות המערכת, אלא בעלות ציבורית. גם לא קואופרטיב שמנוהל על-ידי העובדים, אבל צריך להתחרות בתנאים של השוק ולעמוד מול בעלי הון שאולי לא ירצו לפרסם אצלו, אלא בעלות ציבורית עם ניהול דמוקרטי של העובדים ונציגות לציבור הרחב, ציבור הקוראים. זה נראה רחוק, אבל זה בהחלט משהו שצריך לשים על השולחן ולדבר עליו, כי כל מודל אחר לא יהיה יציב מספיק. לתת עוד ועוד הנחות לבעלי הון, זה לא עבד בפרי-גליל, זה לא יעבוד גם בענף העיתונות".
נסיונות לאגד את העיתונאים הערבים בישראל
סיפורי הקרבות של העיתונאים והמטרות שהציבו לעצמם לעתיד נשמעו לח'ולוד מסאלחה כאילו נלקחו מ"פלנטה אחרת", כלשונה. לדברי מסאלחה, המצב בתקשורת הערבית בישראל ירוד לאין שיעור. על הקשיים של עובדי "מעריב" וערוץ 10 הם יכולים רק לחלום. מסאלחה הציגה בפני הנוכחים את עיקרי ממצאי המחקר שערך ארגון אעלאם על תנאי התעסוקה של העיתונאים הערבים בישראל, וסיפרה כי אחת המסקנות מהמחקר היתה שיש לפעול לארגון העיתונאים הערבים.
בשנה האחרונה, העידה, נפגשה יחד עם פעילים אחרים באעלאם עם כל העיתונאים הערבים בישראל, כ-200 במספר, מהנגב ועד הגליל, בניסיון לשכנע אותם להתאגד. נכון לעכשיו עדיין לא נוצר באעלאם ארגון עובדים של ממש, אלא "פורום", שאליו הצטרפו כמחצית מהעיתונאים הערבים. לדברי מסאלחה, בחודשים האחרונים נפגשה גם עם נציגי ארגון העיתונאים בישראל כדי לבדוק את האפשרות להצטרף אליו. אולם "זה לא הצליח, ואני מניחה שלא יצליח".
מסאלחה הדגישה כי על אף שבפתח הדיון הפנה מנחה האירוע שאלה על פגיעות של צה"ל בעיתונאים וכלי תקשורת בעזה, איש לא התייחס לנקודה זו בדבריו. "לפעמים שואלים אותנו למה אנחנו צריכים ארגון ואיגוד עיתונאים שהוא לא חלק מהארגון הישראלי – זאת התשובה. אנחנו מגיעים למצב שאין בינינו הסכמה. יכול להיות שהמאבק הסוציאליסטי יחבר בינינו, אבל כשאנחנו מגיעים למאבק אחר אנחנו לא נמצא שותפים. הפגיעה בכלי תקשורת בעזה היתה פגיעה ישירה בחופש העיתונות והעשייה העיתונאית ולנו יש כלפי זה עמדה ברורה. אם נמצא שותפים לזה, נהיה חלק מכל ארגון אחר. בינתיים אנחנו עובדים על עצמנו, לאגד את עצמנו בארגון משלנו".
לקריאת המאמר המקורי באתר העין השביעית נא ללחוץ
כאן.
شاهد الآن
شاهد الآن
شاهد الآن
