ומה אחרי ה"ניצחון" האיראני?!

2015-03-05

במזרח התיכון אוהבים ניצחונות ולא הסדרים, ואם כבר ניצחונות, מוטב בנוקאאוט ולא בנקודות. אלא שהמציאות בזירה האזורית ובזירה הבינלאומית מסובכת ואינה מאפשרת ניצחונות שכאלה. נער הייתי כשההרפתקה האמריקנית בווייטנאם הסתיימה בתבוסה צורבת ובנסיגה. אך התבוסה של אז הופכת בשנים האחרונות לפריחת הסחר בין שתי המדינות, וכיום וייטנאם מעוניינת לעודד השקעות ותיירות מארצות הברית ושיתוף פעולה צבאי עמה.
ב"ניצחונה" בז'נבה לא השיגה איראן את הניצחון שהשיגה וייטנאם. איראן לא נכנסה לעימות ישיר עם המנגנון הצבאי האמריקני, ו"ניצחונה" הושג בדרכים אחרות: טהרן ניצלה את השפעתה על שני נושאים בולטים באזור – ביטחון הנפט וביטחון ישראל – ובזכות התנהלות אובמה קידמה את עלייתו של חסן רוחאני. זהו המשולש שעליו בנוי ה"ניצחון" האיראני. ועל כך נאמר, מה רב השוני בין הסכם ז'נבה לניצחון, ובין טהרן להאנוי.
ובכל זאת, הבה נניח שמדובר בניצחון. עדיין עלינו להביא בחשבון שההסכם שנחתם הוא מדורג וכי המשא ומתן שייפתח בקרוב יהיה קשה עד מאוד. העובדה שממשל אובמה מעדיף הסכם על פני מלחמות חדשות באזור אינה אומרת שאיראן תוכל לשלוט כעת במזרח התיכון. גם אחרי ההסכם, איראן נותרה שחקנית אחת בין שחקנים בכירים הרבה יותר בזירה הבינלאומית (כמו הרוסים והאירופים) ובזירה המקומית (כמו מצרים, ערב הסעודית ותורכיה). נוסף על כך, יש גם קשיים אובייקטיביים שימנעו הגמוניה איראנית באזור – החל בעצם היותה של איראן מדינה שיעית באזור סוני וכלה במצבה הכלכלי הנוכחי, כשהיא שחוקה ומותשת מהסנקציות נגדה.
במצבה כיום, איראן אינה יכולה להיות השחקן המרכזי באזור, ולמעשה הדרך היחידה בעבורה היא להשתנות. אם תקדם טהרן את היציבות באזור ותתמוך ביצירת הסדרים, רק אז תגשים את ייעודה ותחזק את כוחה. רק אם תוותר איראן על מעורבותה בעיראק, רק אם תעודד הסדר בר קיימא בסוריה ורק אם תמתן את מעורבותה בלבנון, וכן תאפשר לסונים במדינות אלה להשתתף בקבלת החלטות – תוכל להפוך לשחקן מרכזי אמיתי באזור.
וזהו האתגר האמיתי שמונח לפתחה של איראן בבוקר שאחרי ה"ניצחון". האם היא מוכנה להשתנות? מה בכוונתה לעשות בסיסמה "מוות לאמריקה" שנשמעת בה זה דורות? כיצד תתאפשר נורמליזציה של היחסים עם "השטן הגדול" אם תישמר רטוריקת המהלומות? ומה באשר ל"ייצוא המהפכה", רעיון שמדאיג את מדינות האזור אפילו יותר מתוכנית הגרעין האיראנית? ומה לגבי ישראל? הרי בטהרן מבינים היטב שהסיסמה "כריתת הגידול הסרטני" אינה מטרידה רק את ארצות הברית אלא גם את רוסיה של פוטין. ומה לגבי שינוי כלכלי? הרי אם אכן יגדלו ההשקעות במדינה, איראן תהיה חייבת ליצור אקלים פוליטי המאפשר עבודה משותפת עם המערב.
איראן היא אמנם מדינה גדולה וחשובה, אך כדי להגשים את ייעודה היא תיאלץ להיפרד מגחלת המהפכה. מוקדם עדיין להשוות את רוחאני למיכאיל גורבצ'וב ונדמה שיותר מכול איראן זקוקה דווקא לרפורמטור בסגנון דנג-שיאופינג הסיני. אבל ראשית כול, על איראן לזכור שווייטנאם אמנם ניצחה את ארצות הברית אך את הפירות קטפה רק כשהותירה את מורשת הקרב לספרי ההיסטוריה ופנתה לעסוק בקידום הניצחון האמיתי: משיכת השקעות ותיירים מארצות הברית במטרה לשפר את חייהם של בניהם ונכדיהם של אלה שניצחו במלחמה. האם גם איראן תשכיל לעשות זאת?

ר'סאן שרבּל הוא בעל טור לבנוני בכיר ביומון הלונדוני "אל-חיאת". המאמר תורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז אעלאם בנצרת. מערבית: עידן בריר