ומה אם המשא ומתן יוליד הסכם?

2015-03-05

רוב הפרשנויות וההערכות הנוגעות למשא ומתן הפלסטיני–ישראלי מנבאות כי הוא צפוי להתנגש בקיר. הערכות אלה נשענות על ההצהרות הפסימיות שמפרסמים בכירים בשני הצדדים ומסתמכות על מגמות דעת הקהל. עובדה זו אינה מונעת את פרסומן של הצהרות אופטימיות מפיהם של בכירים ברשות הפלסטינית ובממשלת ישראל, וחשוב יותר – את פרסום לחשושיהם של דיפלומטים זרים בעלי זיקה לנושא.
כבר הגינו פעמים רבות בשאלה "האם יצליח המשא ומתן?". חזרנו והשבנו שדרך המשא ומתן חסומה לחלוטין בשל התמורות העמוקות שהתחוללו בשני העשורים האחרונים בחברה הישראלית, ובמיוחד בשל מגמות של הקצנה דתית ולאומנית, ובשל השפעת "לובי המתנחלים" בפוליטיקה עד למצב שבו לובי זה הפך הלכה למעשה לחלק בלתי נפרד מההנהגה הישראלית.
אולם הפעם עלינו להרהר בשאלה חדשה, וחשובה לא פחות: מה יקרה אם יצליח המשא ומתן הנוכחי להוביל להסכם? איך ייראה ההסכם הזה ומה יהיו תנאיו? אילו זכויות בסיסיות של העם הפלסטיני יישללו בהסכם? האם יהיה זה הסכם שאפשר להצדיקו ולשווקו לציבור הפלסטיני? האם הוא יחזק את מעמדה של ההנהגה הפלסטינית, על מה ועל מי שהיא מייצגת, או שמא יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה? האם הוא יסמל את סוף דרכה של התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית? והאם הוא ישנה את מאזן הכוחות הפנימי בה, על שני אגפיה – "הלאומי" ו"האסלאמי"?
בראש ובראשונה עלינו לציין שסבב המשא ומתן הנוכחי יצא לדרך מנקודת שפל מבחינת הצד הפלסטיני. הדברים אמורים לא רק לגבי מאזן הכוחות בשטח כיום, אלא גם לגבי התנאים המוקדמים שמכתיבים את המשא ומתן. הצד הפלסטיני, חשוב להזכיר, הסכים לשאת ולתת בלא הפסקת ההתנחלויות. למעשה, ההישג הפלסטיני איננו יותר מ"פרס ניחומים": שחרור 103 האסירים שנכלאו לפני אוסלו ובארבע פעימות, שלפני כל אחת מהן ואחריה ישראל מגניבה בנייה של אלפי יחידות דיור בהתנחלויות ובמזרח ירושלים. כמו כן, מבחינת ישראל, ירושלים אינה עומדת למשא ומתן; ההתייחסות לנושא זכויות הפליטים משפילה; התיווך האמריקני חד-צדדי; וישראל מבטיחה לעצמה מראש את ה"ריבונות" על הקרקע, האוויר, המשאבים והמעברים בשטח כולו.
לאור כל זאת, לא נראה שהמשא ומתן יסתיים בהסכם, אולם אם כן, סביר להניח שתפיסת הביטחון הישראלית תבוא על חשבון העם הפלסטיני, שאיפותיו, חירותו, וזכויותיו הלאומיות. אם ייחתם הסכם כזה, חותמיו הפלסטינים לא יוכלו לשווקו לציבורם. אם ייחתם הסכם כזה, הנהגה פלסטינית שתסכים לו תשלם מחיר כבד בתדמיתה, במעמדה ובלגיטימיות שלה, תרחיב את הפיצול בעם, ורק תחזק את יריביה. וחשוב מכל זאת, הסכם חלקי כמו זה המוצע לא ישים קץ למאבקו של העם הפלסטיני לחירות, לעצמאות, לשיבה ולהגדרה עצמית, ולא יוביל להקמתה של מדינה עצמאית שבירתה במזרח ירושלים.
צומת הדרכים שבו עומדת כעת ההנהגה הפלסטינית אכן מורכב. להערכתי, רוב הסיכויים שההנהגה לא תקבל הסכם שכזה, ודאי שלא לנוכח האווירה העממית המהפכנית שנוצרה ב"אביב הערבי". אולם, חשוב להגות בשאלות חשובות מעין אלו מפני שמדובר בפוליטיקה. ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה קשה לומר בוודאות לאן ינשבו רוחות האירועים והעמדות, ובייחוד קשה הדבר לנוכח הסערות והשינויים באזורנו.

עורייבּ אל-רנתאווי הוא פובליציסט פלסטיני החי בירדן. המאמר פורסם בעיתון "אל-אהאלי", הרואה אור בעמאן, ותורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז אעלאם בנצרת. מערבית: עידן בריר