ישראל, איראן והתגובה הפלסטינית הראויה

2015-03-05

לא עובר יום בלי שאמצעי התקשורת בישראל מודיעים על פרסום מכרזי בנייה בהתנחלויות, על הפקעת אדמות, על תוכניות ייהוד בירושלים או על הצעות חוק ממשלתיות ברוח דומה. למעשה, ישראל מגייסת את כל כוחותיה למלחמה על האדמה, על הזכויות, על ההיסטוריה ועל העתיקות שבארץ, ולמלחמה בכל מה שקשור לפלסטינים החיים על אדמה זו. לאור זאת, וגם בלי להיכנס לפרטים, ניתן לקבוע את אחריותה הבלעדית של ישראל להתמוטטות תהליך השלום.
לטעמי, האמצעי המסוכן ביותר שבו ישראל משתמשת כנגד הפלסטינים הוא ההתנחלות בשטחים פלסטיניים לצורכי "ייהוד". הישראלים אינם מבחינים בפעולתם זו בין מטרות אסטרטגיות למטרות טקטיות, וניתן לקבוע כי הדבר נובע מכך שהצעדים הטקטיים של ישראל רק מדגישים את קיומה של האסטרטגיה הכללית שלה במלחמתה על הארץ. בשל כך, לא בטוח שעמדת האמריקנים תוכל להביא לשינוי באסטרטגיה של ישראל. מזכיר המדינה האמריקני אמנם הבטיח לפלסטינים להפחית את מספר תוכניות ההתנחלות ברגע שישובו למשא ומתן עם ישראל. אבל למרות הבטחה זו, ולמרות העמדה הפלסטינית הברורה נגד ההתנחלויות, עדיין אין בכוחן להתגבר על המציאות שישראל מעצבת יום יום, וגם לא די בהן להשפיע על הקהילה הבינלאומית לפעול כנגד ישראל.
דוגמה לכך ניתן לראות בעובדה שזה זמן רב אנו עוקבים אחרי מאמצי האיחוד האירופי לפעול נגד מוצרים מההתנחלויות. אך דיבורים לחוד ומעשים לחוד, וצעדים אלו של האיחוד נעשים בהססנות ומותנים בתנאים. החלטות אלו היו אמורות להתקבל מזמן כביטוי למחויבות לחוק הבינלאומי ולעמדה המוסרית הרואה בהתנחלות מעשה לא לגיטימי ולא חוקי, אולם האירופים חוששים לקדם אותן. ולמען האמת, גם כשהם פועלים, הם עושים זאת רק לאחר קבלת "אור ירוק" מארצות הברית, וגם אז ישראל מוצאת דרכים להיחלץ מלחצים אלו.
תמיכה לדבריי אני מוצא בפגישות שקיים קרי במהלך השבועיים האחרונים עם ועדת המעקב הערבית להנעת תהליך השלום, ובנפרד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו. שיחות אלו הוכיחו את סרבנותה של ישראל לשלום. קרי ניסה לשכנע את נתניהו שהקהילה הבינלאומית תגביר את הלחץ על איראן בסוגיית הגרעין אבל הבהיר שישראל חייבת להתקדם בתהליך השלום. וכיצד הגיבה ישראל? היא חיפשה דרכים להגביר את הלחץ על איראן, בלי לקדם באמת את השלום. לאור השיפור שחל ביחס הממשל האמריקני והקהילה הבינלאומית כלפי איראן, החלה ישראל להתקרב אל מדינות המפרץ, החוששות גם הן מהתחזקותה המדינית של איראן. משום כך, במקום להניע את תהליך השלום, ישראל עסוקה בשכנוע מדינות המפרץ לשלב כוחות על מנת להפעיל לחץ על הקהילה הבינלאומית שלא לשפר את יחסיה עם איראן.
לכן, ולנוכח עמדותיה הבלתי מתגמשות של ישראל בנוגע לתהליך השלום, הפלסטינים צריכים לעשות מעשה. הם צריכים לקבל החלטה להכשיל את ניסיונות ישראל לשפר את יחסיה עם מדינות המפרץ, ובמקביל להוסיף ולקרוא לקהילה הבינלאומית ללחוץ באמת ובתמים על ישראל. וכדי שהמהלך יצליח, חובה על הפלסטינים לשלב בין הפעילות המדינית של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) ובין הצעדים הננקטים בשטח. במילים אחרות, על הפלסטינים לפעול ברמה הבינלאומית נגד הברית הישראלית–מפרצית, וברמה המקומית לפעול במסגרת התנגדות עממית, שעליה יש הסכמה רחבה בקרב הפלסטינים.

הכותב הוא פרשן פוליטי פלסטיני. המאמר פורסם בעיתון "אל-איאם" הרואה אור ברמאללה, ותורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז אעלאם. מערבית: נביה בשיר