על מתינות, תוקפנות וישראל

2015-03-05

איראן, הארץ שהמציאה את השחמט, מפגינה מקצועיות במשחק המחשבה הזה. היא מזיזה את כליה בחכמה, בהתאם למצב על הלוח. כך מנוהלת גם מדיניות החוץ האיראנית, וכך אפשר להבין את המינוי של נשיא מסוגו של רוחאני. ברגע דרמטי, משהבינה שרוחות המלחמה והמצור מתחזקות, עשתה איראן הכול להגן על המלך. לדוגמה, כל עוד שאפה איראן לגבש לעצמה ציר גיאו-אסטרטגי, ונזקקה לשם כך למנהיג מלא ביטחון עצמי שיעודד בעלי ברית נוספים להצטרף אליו, מילא אחמדינז'אד את התפקיד נאמנה. אולם משנתקלה ההתקדמות האיראנית בשורה של קשיים – הזעם האמריקני, התעמולה הישראלית והמצור הבינלאומי – או אז עלה צורך הכרחי במנהיג שיקל את המתח. לנוכח נסיבות אלו דאג המנהיג העליון, ח'אמנאי, להציב את רוחאני בחזית לוח השחמט האיראני.
ישראל, שלא כמו מדינות ערב הסובלות מבורות פוליטית עמוקה, מיטיבה לקרוא את האזור, וזמן קצר לאחר פרסום תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן כבר הביעה את חששה מעליית רוחאני. מה שאירע באיראן איננו שינוי אמיתי, כך הסבירה, ואַל לה לקהילה הבינלאומית "לקנות" את "ההטעיה האיראנית". ישראל חשה כיצד עלייתו של רוחאני מסכנת את הקונסנזוס הבינלאומי נגד איראן ונגד תכנית הגרעין האיראנית – קונסנזוס שעל כינונו עמלה שנים ארוכות.
אולם למרות חושיה הפוליטיים, נותרה ישראל שבויה בקונספט המלחמה, והיא מוכיחה כי היא מתקיימת בעיקר מרעש הפיצוצים. ישראל אכן הוכתה בתדהמה ביום היבחרו של רוחאני; המתינות האיראנית הניכרת בהצהרותיו – לרבות הנאום שנשא בעצרת הכללית של האו"ם וגינוי הפגיעה ביהודים בידי הנאצים – גרמה לה, באופן אירוני, לבלבול פנימי ולחששות עמוקים. בגיליון ראש השנה, לדוגמה, הציג העיתון "ידיעות אחרונות" את הסכנות המאיימות על ישראל בעקבות התהפוכות באזור. מעניין כי לצד הדיון בסוגיות הפוליטיות האזוריות הבוערות בחר העיתון לציין כי במקרה של איראן האיום האמיתי נעוץ במתינות הנשיא החדש, אשר תוביל להקלת המצור על איראן ותקשה על ישראל להעביר את מסריה.
למעשה, מקריאת החדשות ומאמרי הדעה בכל עיתוני ישראל נראה כי היא בוחרת להתייחס בתוקפנות ובחשדנות למתינות של איראן. בשעה שמדינות העולם מתרגשות לנוכח המתינות הזאת ומקוות לקרן אור שתפרוץ מבעד לעננים, ישראל בוחרת לדחות מכל וכול את הסיכוי לשקט ולשלום. אין בכך הרבה חדש. ההתנהלות הישראלית בעניין הפלסטיני דומה למדי, ולעתים נדמה כי ישראל מתקיימת באזור בזכות הנרטיב שהצליחה להטמיע ולפיו היא היא המדינה הקטנה והמאוימת ואילו הערבים רק רוצים לזרוק את תושביה לים. תפיסה עצמית זו של ישראל מביאה לכך שתוקפנות נגדה רק מחזקת אותה. ראו לדוגמה את אלוף פיקוד דרום, סמי תורג'מן, שהצהיר כי שלטון חמאס בעזה טוב לישראל; משום כך, הוסיף, שלחה ישראל משלחת למצרים לדון בהקלת הסגר המצרי על הרצועה. כמו כן, ראו כיצד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן תקף דווקא את שלטונו של הנשיא הפלסטיני אבו מאזן ואמר כי הדלתות לאפיקים הדיפלומטיים הולכות ונסגרות. הסיבה למתקפות אלה הייתה המתינות הפלסטינית, שהצליחה להתמודד בצורה אפקטיבית עם ההאשמות הישראליות כאילו הפלסטינים הם סרבני השלום.
קריאה שקולה כזו יכולה ללמד אותנו שמתינות עשויה להתגלות ככלי חיוני ללחץ על ישראל ושנוקשות ותוקפנות כלפי ישראל עשויות דווקא לשרת אותה. כשמתינות היא חלק ממשחק כולל של יחסים בינלאומיים, היא יכולה לסייע בבידודה של ישראל. לפיכך, הקמפיין שישראל מנהלת נגד נשיא איראן החדש אכן עשוי להוביל לבידודה, והשאלה היא רק אם בידודה של ישראל ישפיע לטובה או לרעה על יחסה לפלסטינים.

הכותב הוא פרשן פוליטי פלסטיני. המאמר פורסם בעיתון "אל-איאם" הרואה אור ברמאללה, ותורגם לעברית במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף של מכון ון ליר בירושלים ומרכז אעלאם. מערבית: עידן בריר