2014-05-17
נכתב על ידי: Dr. חאלד אל-חרוב
ראשית, לא ניתן לומר שכל התקשורת הדתית נופלת לתיאור של תקשורת עדתית או קיצונית, ואין זה אובייקטיבי לפרסם תיאור כללי או כללי של כלי תקשורת זה. לכן, יש צורך לשרטט גישה בסיסית זו לפני שניגשים לכל דיון בנושא, שכן ההתמקדות בשורות הבאות היא בהיבט הקיצוני והעדתי של אותה תקשורת בפרט. תקשורת דתית קיצונית, במיוחד תקשורת בטלוויזיה, היא תופעה עולמית הנראית בהקשר של הגלובליזציה של התקשורת בעשורים האחרונים. ההשלכות של מדיה זו מגוונות ותלויות בהקשר הפוליטי והחברתי המסוים, בסדר היום העריכה של כל סיטואציה תקשורתית וברמת המתח בין השחקנים המרכזיים בהקשר הנדון. בפועל, התקשורת הדתית במערב, במיוחד בארצות הברית של אמריקה, הייתה הראשונה שחידשה את השימוש במסכי טלוויזיה כדי להפיץ קריאות דתיות להמונים. בעוד שתקשורת דתית חולקת כמה מאפיינים ומאפיינים משותפים ללא קשר למיקומם הגיאוגרפי או לדת שהם מקדמים, חלקם מקרים ייחודיים. כאן נתמקד בתקשורת הדתית במזרח התיכון, במיוחד בתקשורת הסונית והשיעית.
המאפיין המשותף לתקשורת הדתית, בעיקר הקיצונית, הוא החייאת קרבות אידיאולוגיים דתיים רדומים ושידורם במצפון הפופולרי. במזרח התיכון, בהקשר של התחרות האזורית המתמשכת שלוקחת ממדים עדתיים, שידרה התקשורת בשני המחנות ויכוחים על אידאולוגים ודתיים שתמיד היו מחלוקות ומחלוקות קרבות היו רחוקים מהאינטרס של אנשים רגילים, ועברו והתיישנו. כפי שקורה בעניינים אלה בכל הדתות ללא יוצא מן הכלל, ישנם הבדלים עמוקים בין אסכולות החשיבה והכתות השונות באסלאם, אך הם נותרו מוגבלים למעגלים מיוחדים של משפטנים וחוקרי דת. באותה צורה, ההבדלים בין שיעים וסונים מתחילים עוד במאה הראשונה לספירה, אך עם הזמן חוטי השוני בפרשנות הטקסט הקדוש נשזרו בחוטי הסכסוך הפוליטי, כך שהעמדות הפוליטיות הסותרות לאורך מאות השנים הפכו לאורתודוקסיות דתיות ואמונות קיצוניות. לאורך ההיסטוריה האסלאמית, המרה המונית לשיעה או לאסלאם סוני נכפתה או כמעט נכפתה על ידי מלכים ושליטים לאחר שהשלטונות אימצו דוקטרינה מסוימת, לא בגלל הרשעתם של המתגיירים לדוקטרינה זו או אחרת. מאחר שלשולטים לא הייתה ברירה אלא להיכנע לסמכות, הם עקבו לעתים קרובות אחר שליטיהם המנצחים מבלי לחוש חרטה. באשר לעניין העיסוק בהבדלים ובצידוקים דתיים מהותיים, ובהצדקה הדתית של מה שהוא פוליטי במהותו, נותרה משימה מוגבלת ברובה לחוקרים ומשפטנים, במיוחד לאלו מביניהם בעלי ברית עם השליטים. לעומת זאת, ברמת האנשים הפשוטים שבהם יש קבוצות סוניות ושיעיות מעורבות, שררו דרגות שונות של דו-קיום ובאו לידי ביטוי בדו-קיום חברתי אינטנסיבי בכל התחומים, בעיקר נישואי תערובת. זה נשאר בתוקף עד שהפך לצורה כללית של יחסים חברתיים בתוך קבוצות מעורבות (בעיראק, מדינות המפרץ ולבנון) עד לעשורים האחרונים, במיוחד עד שנות השבעים של המאה הקודמת.
אבל מהפך פתאומי התרחש בזמן הנוכחי עם הופעתה של תקשורת חוצת גבולות והשימוש בה כנשק בזירת הסכסוכים האזוריים, שהחל בתנועה האיסלאמיסטית השיעית ואחריה התנועה האיסלאמיסטית הסונית (במיוחד הסלאפיזם). עם הופעתה וניצחונה של המהפכה האסלאמית באיראן, האיתוללה חומייני לא היסס לאמץ שתי מדיניות שהפחידו במידה רבה את מדינות ערב השכנות, בעיקר את מדינות המפרץ: הראשונה הייתה הכרזתו שהוא מדבר בשם כל המוסלמים (שיעים וסונים), והשלב הראשון של הכרזת מדיניות אסלאם למהפכה, כולל מדיניות שכנה. תגובת המפרץ הייתה לחפש מיידית לסכל טענה זו על ידי הפעלת שיח דתי סוני נגד האידיאולוגיה השיעית שהיה לה זוהר מהפכני מושך גם בקרב קהילות סוניות מתוסכלות, שהשתוקקו שמישהו יתייצב מול ישראל (כפי שעשתה איראן של חומייני על ידי סגירת שגרירות ישראל ולאחר מכן אימוץ שיח אנטי-ישראלי).
כך, אנשים החלו לגלות, דרך ערוצים דתיים השואבים חומר רדוד ומסית נגד שיעים או סונים, בהתאם לכיוון הערוץ, שרבים משכניהם הם למעשה מ"הכת האחרת" שהאיסלאם שלה מוטל בספק. גם האיסלאם אינו שלם. לאור המלחמות התקשורתיות והרטוריות העזות שמעלות את האני הקולקטיבי מחד ורואות בו את הבעלים של ה"ימין" המוחלט, וקוראות למיגור המפלגה האחרת בטענה שהיא (כלומר כל הכת) מוטעית ומטעה, העימותים הפוליטיים הנוכחיים שוחזרו מנקודות מבט עדתיות היסטוריות. טרוניות היסטוריות וטענות בלתי ניתנות להוכחה שגשגו על מסכי הטלוויזיה ובשיח הפוליטי, והמאמצים עברו כיצד לקשר את המתרחש מדי יום לנרטיבים ההיסטוריים הגדולים, בחיפוש אחר הצדקה לפעולה פוליטית ולפופולריות ולפופוליזם. אולי אחת הדוגמאות הבולטות ביותר של הצהרות פוליטיות בעלות גוון עדתי ברור היא זו שהוציא לאחרונה ראש ממשלת עיראק, נורי אל-מאלכי, בהקשר של קישור ה"קרב" שלו להיסטוריה השיעית וכרבלא במהלך ביקורו בעיר כרבאלה ב-25 בדצמבר 2013, תיאר סוני בלחימה המתמשכת בין הלחימה הצבאית. המאה השביעית לספירה בין חוסיין ליאזיד הוא גם תיאר את כרבאלה כ"קיבלה" של כל המוסלמים, למרות העובדה שהביטוי הזה פרובוקטיבי ביותר לכל הסונים המאמינים שמכה לבדה היא השימוש השחצני של מליקי בתיאור זה רק מאשר את רצונה של איראן להיות מנהיג העולם האסלאמי.
התקשורת הדתית תרמה, ועודנה תורמת, לשחיקת הקרקע החברתית המשותפת ולהחלשת רעיון האזרחות, שהוא רעיון שכבר שביר ומעולם לא היה לו מספיק הזדמנות להשתרש באף אחת ממדינות האזור לאחר תום העידן הקולוניאלי. נאמנויות דתיות ועדתיות החליפו את ההשתייכות הלאומית ואת רעיון האזרחות, לאור חולשתה או הדיכוי של המדינה והיעדר תחושת השייכות של הפרטים אליה, במקום שררה תחושת הפחד והאימה ממנה, וכך שגשגו הנאמנויות הללו והחלו לחפש אסמכתאות וסמכויות מחוץ לתחומי מולדתם. אמצעי תקשורת חוצי גבולות, במיוחד תקשורת דתית, סיפקו פלטפורמות וערוצים לתקשורת עם רשויות אלה מחוץ לגבולות הלאומיים, לכן, קבוצות בחירות שיעיות או סוניות בכל מדינה עשויות להרגיש קשר הדוק יותר עם קבוצות דומות מחוץ לארץ מולדתם, מאז המלחמה בעיראק ב-2003 והשליטה השיעית בה כתוצאה מכך, חלקים סונים רחבים של העיראקים עלולים להרגיש כמו גם שוליים על ידי המדינה. בהקשר זה, סיקור תקשורתי של תלונות סונים ודחיקה לשוליים בעיראק יוצר קשרים וציפיות חוצי גבולות ודוחף אותם לחפש לעזור ולתמוך ב"אחיהם הסונים" במדינות אחרות.
הסיקור הרחב וההשפעה של התקשורת הטרנס-לאומית ממלאים תפקיד שלילי בפירוק המרחב הלאומי ובהחלפתו במרחב דתי חלש, אפור, חוצה-לאומי, המפגיש קבוצות המשתייכות לאותה כת, אך מתגוררות במדינות שונות באזור, דבר זה מעמיק את הפיצול ומסבך את החפיפה של נאמנויות דתיות ופוליטיות מעבר לגבולות, ומספק פריון.