24-05-2013
אמל ג'מאל
מנכ"ל מרכז המדיה ומרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב
ברצוני להתחיל בשאלה האם פוליטיקה ומקרה הם בני לוויה; בפוליטיקה אין צירופי מקרים, ובצירוף מקרים אין פוליטיקה. זה לא אומר שהחלטות פוליטיות מסוימות לא יכולות להופיע או להיות מוצעות כאילו הן תוצאה של מקרה הפוליטיקה מנצלת את הסיכוי כדי להסיר את האופי הפוליטי מהפוליטיקאי ולהציגו כהזדמנות בלבד כדי להגביל את ההתנגדות אליו או לא להתריע בפני המתנגדים לו. זה, כלומר פוליטיקה, פירושו לפעמים להראות דברים מסוימים כצירוף מקרים בלבד כדי למחוק את הפן הפוליטי שבה, למרות התכנון המוקדם לכך, ולמרות החישובים הברורים של רווח והפסד בעניין.
עטיפת החלטות פוליטיות במסווה של קבלת החלטות מקצועית ואובייקטיבית מייצגת את ניצול הנאיביות למען הפוליטיקה; למרות שלפעמים ניצול מזל מזלזל בתודעה ובפעמים אחרות אינו מכבד, הוא מצליח להשיג את מטרותיו בצורה יעילה יותר ממנגנונים אחרים, במיוחד אלו הכפייה.
כאשר המקרה הופך לחלק מתהליך מוגדר ומוגדר היטב בקבלת החלטות פוליטית, הוא משקף התעלמות מכוונת במוחות וחוסר כבוד לעמיתים, משום שהוא מבטא מצב של דומיננטיות שבו האדם החזק אינו צריך לכסות את החלטותיו בכיסוי כלשהו, ומציג אותן בצורה בטוחה, תוך הבהרת כוונותיו ומטרותיו. הגמוניה היא היכולת להפוך את החשיבה הדומיננטית לחלק בלתי נפרד מההיגיון הקיומי של הציבור, וזהו המצב האולטימטיבי של השפעה וכוח. אבל, יחד עם זאת, זו גם חולשה כאשר ההיגיון של הרוב המוחלט של חברה נתונה מזדהה עם ההחלטה הפוליטית, הדומיננטיות של המחשבה הרווחת הופכת לאויב פנימי שעלול להוביל להידרדרות לנרקיסיזם קולקטיבי עיוור, שהסתיים תמיד בהחלטות ומבצעים עקובים מדם ובלתי אנושיים, כפי שהיה המקרה של פרנצ'טינה, ספרד. זה איטליה או גרמניה של היטלר.
הקורא תוהה ברגע זה למה אני מתכוון בביטויים מופשטים וכלליים אלה ובהשוואות מחרידות, וכאן אני מנסה לקשור אותם להתפתחויות בזירה הפוליטית הישראלית, שלעתים קרובות אינה מתאימה לניתוח מקיף. מה הקשר בין תופי המלחמה באיראן, עליית מחירי העגבניות בשווקי הירקות, העברת הכספים לרשות הפלסטינית על רקע ההפגנות בערי הגדה המערבית, פיטורי המפקח על החינוך האזרחי במשרד החינוך הישראלי, ההמלצה לסגור את המחלקה למדע המדינה בבאר שבע הממוקמת באוניברסיטה הפלסטינית, והממשלה ממליצה להכיר בשטחי האוניברסיטה הפלסטינית ישראל?
במבט ראשון הקישור נראה כמו צירוף מקרים; נושא הגרעין האיראני נמצא כבר זמן מה בזירה הפוליטית, הביטחונית והתקשורתית, העברת כספים לרשות היא חובה על פי הסכם פריז משנת 1995, התייקרות העגבניות היא סוגיה עונתית, פיטורי המפקח האזרחי היא החלטה מקצועית, כמו גם ההמלצה לסגור את החוג למדעי המדינה בבאר-שבע להכרה רק באוניברסיטה של המכללה המדינית להריח, שקשה לעטוף אותו בכיסוי של נאיביות.
עם זאת, סוגיות אלו, במיוחד החלטות הקשורות לתחום החינוך הציבורי או ההשכלה הגבוהה, אינן מקריות. הבוגימן האיראני הוא הכיסוי שדרכו מועברות החלטות רבות אחרות ומוצגות כלא קשורות זו לזו, והעברת הכספים לרשות היא רכישת שקט ביטחוני המאפשר לממשלת ישראל להמשיך בתהליך הבנייה והרחבת ההתנחלויות ללא אתגר רב. ההחלטות העוקבות בענייני חינוך והשכלה גבוהה משקפות גם את ניסיונות הימין הקפיטליסטי הלאומי להשתלט על המנטליות הפוליטית הישראלית ולכפות את רצונה על סדר היום הפוליטי בישראל. חדירת כל המוסדות הציבוריים, במיוחד אלה שמעצבים דעה, יוצרים מודעות היסטורית ותרבותית ובעלי השלכות פוליטיות, היא חלק מאותה מערכת פוליטית השואפת להבטיח שקט וציות כדי להעביר תוכניות פוליטיות ארוכות טווח. החלטות עוקבות אלו מתווספות להליכי הלגליזציה שעברו בכנסת בשלוש השנים האחרונות, והחשובים שבהם הם חוק הנכבה, חוק החרם וחוק האזרחות וכן ההליכים השיפוטיים והמינהליים שמטרתם לצמצם את מרחב חופש הביטוי ולהגביל את אפשרויות הפעילות הפוליטית הסותרת את השיטה הישראלית הבלתי סותרת את האקטיביזם הישראלי.
תוכנית זו, שלובשת צורות וכיוונים רבים, הייתה אובססיה "חירוטית" עוד מימי ז'בוטינסקי והפכה ל"ליכודיסטית" מסוף שנות ה-70. בתקופה ההיא, ואנו מדברים על שנות שלטון הליכוד בעידן מנחם בגין ויצחק שמיר, הליכוד לא יכול היה לשלוט באופן אבסולוטי משום שלא הייתה לו שליטה על מוסדות התרבות, האקדמיה והתקשורת הבסיסיים בארץ, שכן הכוחות החברתיים שיצרה מפלגת העבודה עדיין שולטים במוקדי ההשפעה במוסדות המדעיים, התרבותיים והתקשורתיים; זו ביקשה לשלוט במוסדות הללו בעשר השנים האחרונות, כאשר ממשלות הליכוד של שרון ולאחר מכן נתניהו פעלו לחדור למוסדות אלו ולשנותם מבפנים, והמינויים הפוליטיים של צחי הנגבי ודומיו אינם אלא ביטוי לשינוי מתוכנן של האוריינטציות הפוליטיות והתרבותיות המבטאות את ה"חומה הציונית-ישראלית", המבוססת על "המיזם הישראלי". היכן שהניסיונות הללו לא יכלו להתקדם, הם יצרו אלטרנטיבות או מתחרים למוסדות ה"מאתגרים".