מרכיבי המחשבה הציונית המתוארים כ"חדשים" אינם חדשים כלל, אלא מקרים קיצוניים וקיצונים של רעיונות ואמונות שהיו נטועות במחשבה הציונית המסורתית ויויפו בלחץ הנסיבות – אנטון שלחט

2017-01-05

אנטון שלחט

מקור: אל-ערבי אל-ג'דיד

 

ספרה של החוקרת והאקדמית הפלסטינית, אמל ג'מאל, "המחשבה הציונית במבוכי ההתחדשות והמודרניזציה: הדיאלקטיקה של הסתירות הפנימיות והשלכותיה המעשיות" (פרסומים של המכון לחקר פלסטין – ביירות, 2016) מציג ניתוח טרנספורמציה אינטלקטואלי של תנועות פוליטיות ושנים האחרונות של כמה מהשנים האחרונות והוויכוחים הישראליים ס.

 

הספר סובב סביב שני נאומים:

הראשון הוא השיח של מה שמכונה "הציונות החדשה" כפי שבאה לידי ביטוי בתנועה הלאומנית השמרנית שהחלה להתגבש כתוצאה מההתכנסות האידיאולוגית בין שתי תנועות: הימין הלאומי החילוני (לפי מה שהוא טוען) שהיה המשך לציונות הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי, והתנועה הדתית היא התנועה הפוליטית הפוליטית והיחידה הקיצונית יותר וממסד ;

השני הוא השיח של התנועה ה"פוסט-ציונית", שפעילותה מוגבלת בעיקר למחשבה פוליטית ביקורתית שהחלה להתגבש בניגוד לתנועה הראשונה על יסודות אידיאולוגיים, שחלקה התפתח בהקשר של "המחשבה הציונית" לפני הקמת מדינת הכיבוש, בעוד שחלק אחר (קטן מאוד) הושפע מהמחשבה הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאלית.

המחבר מציין כי התנועות "הציונות החדשה" ו"הפוסט-ציוניזם "התפתחו גם הם בהקשר של עימות נוסף, שכל אחת מהן בנפרד ובדרך שלה, עם התנועה הציונית המרכזית (תנועת העבודה), שכבשה את ההגה של המחשבה הפוליטית הישראלית למשך זמן רב, ועדיין מנסה להיאבק לשמור על הסצנה האינטלקטואלית. מכאן שלמרות שזרם ציוני מרכזי זה אינו תופס מרחב מיוחד משלו, הוא ניכר ומוצג בספר באופן מקיף באמצעות התמקדות בשני הזרמים המתחרים בו משני עברי המערכת האינטלקטואלית הישראלית – הימין הציוני המתחדש ו"השמאל" הפוסט-ציוני.

הוא גם מסביר שהסיבה להתמקדות בניתוח מרכיבי המחשבה הפוליטית הישראלית במהלך שני העשורים האחרונים בעיקר נובעת ממספר סיבות אובייקטיביות ומעשיות.

בהקשר זה הוא מציין כי הסיבה האובייקטיבית החשובה ביותר היא שתחילת שנות ה-90 היוותה "נקודת מפנה" במציאות ובמחשבה הפוליטית הישראלית. מחד גיסא, חלה עלייה ברורה במחקרים חדשים (בעיקר מחקרים אקדמיים) שהסתמכו על מסמכים שנחשפו מארכיונים ישראליים ובריטיים, על רקע חלוף יותר מחמישים שנה מאז הנכבה של 1948, ואשר הובילו לכך שמחבריהם קיבלו מידע חדש על נסיבות השנים 1948-1949 של התקופה הפוליטית של איזו תפיסה צבאית ושל איזו התקופה הפוליטית השלטת מפעלים. לשם כך הוצג מידע וניתוחים חדשים המאתגרים את החשיבה והנרטיב הדומיננטיים בנושאים רבים, כגון סוגיית הפליטים הפלסטינים, טיהור אתני באזורים נרחבים בפלסטין, הפרת קדושות חברתיות והרג ואכזריות בתחומים רבים. ההנהגה המדינית והצבאית הישראלית בנוגע לפתרון הסוגיה הפלסטינית. כל זה הביא להופעתו של קונפליקט אינטלקטואלי חדש בין מגמות שונות שניסו לנסח מחדש את הפרויקט הציוני כולו.

ישנה סיבה אובייקטיבית שניה המסבירה את ההתמקדות בהתפתחויות של המחשבה הפוליטית הישראלית בשני העשורים האחרונים, והיא קשורה ל"פרויקט ההסדר המדיני" עם הפלסטינים, המיוצג בעיקר על ידי "הסכם אוסלו" (1993), שהוביל להחרפת הסכסוך האינטלקטואלי העמוק בין הזרם האינטלקטואלי הציוני המרכזי של הזרם והרעיון הפוליטי של הארגון והמפלגה הישראלית זרם שניתן לתאר כמחשבת ההתנחלות המחודשת, המאשרת כי אין הבדלים משמעותיים בין הקרקעות בשליטה ישראלית מאז 1948 לבין אלו שתפסה בכוח ב-1967. התגברות המחלוקת הזו, על רקע האפשרות של נסיגת ישראל מאדמות שנכבשו ב-1967, הובילה להופעתה של אדמות כתיבה אינטלקטואליות ופוליטיות לא רק ב-1967 8 אבל גם בכל פלסטין ההיסטורית. לעומת זאת, התפתחו כתבים שהתעמתו עם זה וניסו להגן על ישראל "כמדינה לגיטימית בגבולות ה-4 ביוני 1967, שזכתה להכרה בינלאומית רחבה ב-1949".

כתבים אלו נגעו גם בטבעה ובזהותה של המדינה היהודית, ובאתיקה של מדינה זו במציאות שבה היא כובשת אדמות שאינן מוכרות בינלאומית ושולטת בחייהם של מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות אזרח או פוליטיות.

לדעתו של ג'מאל, הדיונים והוויכוחים הללו הופכים את תחילת אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, כלומר לאחר חלוף מאה שנים של הפרויקט הציוני, לאבן דרך שיש לציין וממנה לפתח ניתוח אינטלקטואלי ופוליטי של מה שבא אחריו ועד ימינו.

"הציונות החדשה"

 

טענה נפוצה בוויכוח הפוליטי בישראל היא שתנועת "הציונות החדשה" החלה להתגבש לאחר מלחמת יוני 1967, ועשתה את דרכה למרכז הזירה הפוליטית הישראלית במהלך השנים מסיבות הקשורות למשבר של תנועות פוליטיות אחרות שלא הצליחו לספק "בסיס מוסרי" דרכו להעניק לגיטימציה להפרדה בין המציאות הציונית בגבולות המציאות הפלסטינית בשטחי הכיבוש החדש בשנת 1967.

המחבר שולל טענה זו במלואה, כפי שנסביר בהקשר מאוחר יותר.

תנועת "הציונות החדשה" עוסקת בוויכוחים רבים, כשהבולט שבהם הוא הוויכוח בדבר "הלגיטימציה הלאומית" ומה מסביר את הנוכחות היהודית במדינה הכובשת, המתמודדת עם התנגדות פלסטינית וערבית מחד וביקורת בינלאומית מאידך.

לדעתו של ג'מאל, נושא זה הוקצה בכוונה במשך זמן רב על מנת לאחד את הדרגות הפנימיות ולהתמודד עם מציאות ישראל כמושג מרומז. הסכמים "שפתחו את הדלת כדי לדבר על האפשרות לסגת מרוב השטחים שנתפסו בשנת 1967 – כל זה הוביל שוב לשאלת" הלגיטימיות היהודית בארץ ישראל ", והשאלות החלו להיות מוגדלות בתוך החברה הישראלית בנוגע להבדל בין 1948.

 

בהקשר זה התגבשו כמה עמדות שונות בין אלו שקוראים להשרשה של הכתות ולנסיגה של הלגיטימציה מהכיבוש ב-1967 כדי לבסס את הלגיטימיות של הנוכחות הישראלית ב"קו הירוק" – 1948, לבין אלו שאומרים כי נסיגת הלגיטימיות מה"נוכחות היהודית" ב-1967 משחררת את "הזכות" של ישראל בשטחי 1967 כולה ), שכן הלגיטימציה הזו נגזרת מהקשר האידיאולוגי והדתי ומההבטחה האלוהית לעם היהודי ש"ארץ ישראל" היא זכותו הבלעדית ושלא ניתן לוותר על כך בשם כל שיקול אחר, יהא אשר יהיה.

התנועה הלאומית השמרנית נקטה עמדה מעשית בדיון הזה, שכן היא לא תמיד משתמשת בשיח דתי פנאטי כדי לתת לגיטימציה לעמדותיה, למרות שהיא מדברת בשפת הזכאות ההיסטורית והקשר התרבותי, אלא מיישמת מדיניות הכופה עובדות בשטח המעניקות לנוכחות היהודית את הנוחות והביטחון הגדולים ביותר האפשריים של הצד הפלסטיני שיושם עד למועד ההסכמה הפלסטינית התוכן המעשי שלהם לאורך זמן. עמדה זו משלבת את החזון האידיאולוגי ההיסטורי הנגזר מהתורה ומקנה לה אופי מעשי הקשור לשיקולי ביטחון ולאיום הערבי בדה-לגיטימציה של הנוכחות היהודית ובצורך לדאוג לצרכיהם הטבעיים של המתיישבים היהודים בשטחים שנכבשו ב-1967 עד לכריתת עסקה והסכמים עם הצד הפלסטיני בסיומה של המציאות הדמוגרפית בעניין וביסוס המציאות הדמוגרפית. עמדה זו מסתמכת על הארכת תקופת המשא ומתן עם הצד הפלסטיני על מנת לקבל את ההזדמנות הארוכה ביותר האפשרית להרחיב את ההתיישבות היהודית ולהעמיק את השליטה הישראלית על התשתית ומערכת הביטחון המבטיחה נוכחות יהודית לאורך זמן, תוך התחשבות בכל התרחישים העתידיים האפשריים, ובעיקר התמורות הדמוגרפיות הפלסטיניות העתידיות.

הספר "הציונות החדשה" נחשב למגמה אינטלקטואלית חדשה במדינה הכובשת, עם התייחסויות ומרכיבים ברורים, הקשורים זה בזה ומזינים זה את זה. יש צורך לציין את הדברים הבאים:

 

ראשית, רעיון ההבטחה האלוהית מהווה מקור לגיטימי לזכותם של היהודים על "ארץ ישראל" (פלסטין) ובכך לצורך לפטור את הארץ ממי שתקפו אותה, והוא עומד בלב האוריינטציה האינטלקטואלית של הציונות החדשה, המשלבת מגמות חילוניות ליברליות עם מגמות דתיות חדשות;

שנית, רעיון זה מוביל להופעתו של מעמד ההתיישבות והמתנחלים במחשבה המדינית הציונית;

שלישית, הרחבת השטח הגיאוגרפי של ההגמוניה היהודית מעלה את תהליך ההתיישבות לדרגת סגולה והופכת את המתיישבים ללוחמים חיוניים בשם העם היהודי והם נחשבים ערובה מרכזית לביטחונו ולעתיד הדורות הבאים;

רביעית, רעיון זה מחייב הפרדה מרחבית ודמוגרפית בין בני "עם הנבחר של אלוהים" לבין תושבי הארץ הפלסטינים, ורתימת זמנם ומקומם להשגת הרצון האלוהי המגולם ב"שיבת עם ישראל לארץ אבותיו". הספר מראה כיצד להשתמש ולרתום את תהליך החקיקה החוקתית המבוססת על "זכות הרוב הדמוקרטי" לרוקן מתוכנו את עקרון שלטון הרוב ולהעביר את הריבונות על המדינה ומשאביה מהאזרחים לעם היהודי בכללותו.

המחבר מדגיש כי ארבעת המרכיבים הללו של המחשבה הציונית, המתוארת כחדשה, אינם חדשים לחלוטין, אלא הם מקרים קיצוניים וקיצונים של רעיונות ואמונות שהיו מושרשים בהגות הציונית המסורתית בצורתה הבן-גוריונית (בהתייחסות לדוד בן-גוריון), ובנוהגים של ממשלות ישראל עוקבות, אך הם כוסו בהכללה דיפלומטית, משפטית ומשפטית מכוסה תוכן. המשמעות היא שהציונות החדשה היא מגמה אינטלקטואלית מחודשת הנושאת בתוכה רעיונות ישנים, אך מעניקה להם תנופה חדשה ופרשנות קיצונית יותר, הנשענת על היכולות הכלכליות והצבאיות של ישראל כדי להשיג את הרצון האלוהי ואת העליונות המוסרית של העם היהודי על סביבתו, שכן יש בכך מסר לאנושות כולה, תוך התעלמות מההשלכות החטאיות והמשתמעות של המחשבה הזו.

אולי המסקנה החזקה ביותר אליה מגיע החוקר היא הקביעה שהמגמות של הציונות החדשה מראות שמה שהיא מאמצת בשם "הגדרה עצמית יהודית" יכול להיות רק גזעני, מפלה, אכזרי ושוביניסטי. במקרה זה, ואם ניקח בחשבון שבאותו מקום חיים כחמישה וחצי מיליון פלסטינים ושהציונות החדשה רואה אותם רק דרך עין לאומנית גואלת ומדריגה, אי אפשר יהיה לראות זאת בדרך אחרת.

 

כמו כן, חשיפת ההגות והפרקטיקה הציונית, והגילוי שהמחשבה הציונית החדשה היא היורשת הטבעית שלהם שנכפתה על ידי הנסיבות, מבהירים כי חקר המגמות הפוליטיות העכשוויות בישראל כיום אינו יכול להתבסס על התיאוריה של ניתוק מהציונות השלטת. נכון שהפרשנויות העכשוויות של עמודי התווך של המחשבה הציונית גסות וקיצוניות יותר בהשוואה לשיח המחשבה הציונית המרכזית ולפרקטיקה הפרגמטית יותר של הציונות, אך נראה שההבדל נעוץ בדרך ההצגה והקידום של עמודי התווך, ולא במאפיינים העיקריים ובהתגלמותם הבסיסית של עמודי התווך הללו. מסקנה זו חושפת את המחשבה והפרקטיקה הציונית המסורתית וקוראת להתמודדות ישירה עם הציונים החדשים כמי שהצליחו לשאת את הרעיונות הציוניים הבסיסיים עד להישגיהם. במונחים דיאלקטיים, תהליך כזה, על אף כיעורו הנוכחי, עשוי למשוך את תשומת הלב לפוטנציאל של מערכת אינטלקטואלית שנוצרה מהפריה הדדית של ארבעת הרעיונות של המגמה הציונית החדשה והפכה את הצורך בהתערבות חיצונית לבלתי נמנעת כדי לעצור את השפעותיה על זכויות הפלסטינים וביטחונם.

"פוסט ציונות"

 

המחבר סבור שמגמת "המחשבה הפוסט-ציונית" פוגעת בליבה של המחשבה הציונית השלטת, בעיקר מגמת "הציונות החדשה". מגמה קריטית זו מפרקת את מרכיבי הדוקטרינה הציונית מיסודותיה, וחושפת את חולשתה המוסרית, חוסר האיזון הקוגניטיבי וחולשתה המעשית.

ביקורת זו גם מלמדת שעוצמתה של הציונות אינה במוסר שלה אלא בפרקטיקות שלה המבוססות על יחסי כוח קיימים.

הספר מתמקד במרכיבים הבולטים ביותר של השיח הציוני הרווח אל מול ביקורת חריפה מהמחשבה הפוסט-ציונית, תוך הבחנה בין ביקורת בונה ואובייקטיבית לבין ביקורת הרסנית ולא אובייקטיבית, לדעתו.

הוא סבור כי עקיפת הביקורת של הוגים פוסט-ציוניים אינה מסכלה את יכולתם לזעזע את יסודות ההגות הציונית, במיוחד את הקשוחים, וכי למרות שהממסד הישראלי, ובמיוחד הממסד האקדמי, השקיע בשני העשורים האחרונים משאבים אדירים כדי להתעמת עם התנועה הפוסט-ציונית, ולמרות חלק מהעובדה המרכזית של החשיבה הזו, יש לחלק מהעובדה המרכזית ישראל ולא הסתמכו על משרות במוסדות אקדמיים ישראלים הובילו לכך שקולם וביקורתם נותרו "מצפן קוגניטיבי חשוב בחקר ישראל והגותה הפוליטית".

מסד נתונים

בנוסף לאמור לעיל, ספרה של אמל ג'מאל מספק לנו מאגר מידע חשוב לעקוב אחר ניסיונותיו של פרויקט הציונות ה"חדשה" או ה"מתחדשת" לכפות את שליטתה או השפעתה האינטלקטואלית והאידיאולוגית על רשויות ומוסדות שעדיין לא אימצו במלואם את השיח הפוליטי שלה, ועדיין נהנים מרווח של חופש לפעול.

בתקופה האחרונה הולכות ומתגברות הסימנים המאשרים כי הניסיונות להשיג את מטרותיה של תנועה זו ולכפות אותן על חברת המדינה הכובשת, האליטות והמוסדות שלה, יובילו בהכרח את המשטר למערכת לא דמוקרטית גם עבור הקהילה היהודית עצמה, גם אם היא משתמשת בכלים של דמוקרטיה פורמלית ושלטון הרוב, כאשר מרחב הפעולה המחוקק והמבצע יכלול את מרחב הפעולה הפוליטי והחופשי של כל עמדות ודעות שאינן נופלות בקונצנזוס הדומיננטי.

במילים אחרות, אנו עומדים בפני מחנה שמרני שרוצה להטביע את חותמו על הפרויקט הציוני ולעצב אותו בצורה אכזרית יותר מהפרויקט הציוני המסורתי שהפיק מחנה העבודה. הפרויקט הנוכחי מתבסס על "ערכי" היהדות כמקשר הבסיסי בין החברה, המשך ההתיישבות, אימוץ כלכלת שוק, ותומך בהגברת כוחה של ישראל והמשך עליונותה באזור, כמתחייב בדוקטרינת "כותל הברזל".

שיתוף המאמר:

המאמרים האחרונים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

שירות הוד מלכותה

יום האדמה מנקודת מבטה של ​​התקשורת הישראלית

מאמרים קשורים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

האתיקה המקצועית היא העקרונות, ה"כללים" וה"מערכות" שהצטברו במסגרת מקצוע מסוים לאורך תולדותיו ובאמצעות מאמציהם של האחראים עליו כל דיון באתיקה הוא בסופו של דבר גישה פילוסופית החוזרת חזרה למקור המקצוע ולאותם ערכים שקיימים ביסודו, הם אלו המסדירים את המקצוע שלאחר מכן.

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

הערב שלי לא היה שגרתי, הוא היה עמוס בחדשות מהעולם הערבי והאסלאמי על הפגנות נגד הפקת סרט העליב את הנביא עליו השלום וברכה, שנקרא "תמימות המוסלמים". לתרגל את הטבע האנושי שלי ולהאזין לשירים שעוזרים לי להתפייס עם עצמי ולנקות את דעתי כדי להתקדם במנטליות של לוחם לקרבות הקרובים.

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

ברצוני להתחיל בשאלה האם פוליטיקה ומקרה הם בני לוויה; בפוליטיקה אין צירופי מקרים, ובצירוף מקרים אין פוליטיקה. זה לא אומר שהחלטות פוליטיות מסוימות לא יכולות להופיע או להיות מוצעות כאילו הן תוצאה של מקרה הפוליטיקה מנצלת את הסיכוי כדי להסיר את האופי הפוליטי מהפוליטיקאי ולהציגו כהזדמנות בלבד כדי להגביל את ההתנגדות אליו או לא להתריע בפני המתנגדים לו. זה, כלומר פוליטיקה, פירושו לפעמים להראות דברים מסוימים כצירוף מקרים בלבד כדי למחוק את הפן הפוליטי שבה, למרות התכנון המוקדם לכך, ולמרות החישובים הברורים של רווח והפסד בעניין.

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

תוצאות הבחירות האחרונות בישראל עוררו מחלוקת רחבה בכמה נושאים הקשורים ליחס בין הציפיות למהלך הבחירות מחד גיסא, ותוצאותיהן הפוליטיות והמפלגתיות ומבנה הקואליציה הממשלתית מאידך גיסא.