אנו ממחזרים את החיים, מעצבים את עתידנו!
נכתב על ידי: קאות'ר עז אל-דין, פרויקט לשבור את תקרת הזכוכית ביחד
כותבת שורות אלו היא אישה בת 52, אם לארבעה ילדים, הגדול שבהם בן 28 והקטן שבהם בן 25, ויותר מזה, אני סבתא גאה לשתי נכדות. סיימתי את הלימודים התיכוניים בבית הספר נצרת רציתי להשלים את הלימודים, אבל הנסיבות מנעו ממני לעשות זאת.
מאוחר יותר, כמו כל בחורה ערבייה, התחתנתי והתעסקתי במשימות שהוטלו עלי כמו ניקיון, ארגון, בישול וטיפול במשפחה ובצרכיה. למרות כל זה, תמיד הייתי אובססיבי להפקה ידעתי שיש לי כוח, אבל לא ידעתי מה זה.
הכוח הזה התחיל להופיע כשהחלטתי לקנות מכונת תפירה, קטנה ופרקטית, בה התחלתי את הניסויים הראשוניים שלי והפכתי במהירות ל"תפירה שכונתית" התרחבה כך שנשים יבואו אלי במטרה לתקן שמלה, לקצר זוג מכנסיים, או אולי לעיצוב חדש, וכך נכנסתי לעולם העיצוב.
נכנסתי לעולם העיצוב עם אפשרויות מאוד מוגבלות התחלתי לחפש דברים שאני לא צריך ועלולים להיזרק, ועיצפתי מחדש ועיצפתי אותם כדי שירצו אותי, כדי שהם יישארו יצירת אומנות בבית.
העבודות הללו השפיעו על רוב החפצים הביתיים. הקורבנות של העיצובים שלי היו מחבת שהרבה פעמים טיגתי בה ביצים, או אגרטל שהפך ישן ולא אופנתי, וכדומה, הם הפכו ל"חלאלה" – דברים ישנים בבתים שדפקו על דלתי שרצו לשמר דברים ישנים בצורה אמנותית.
בגיל 52, דור שבו נשים תמיד נשפטות כמחויבות לבית, ובו יש הרבה תצפיות והמלצות להישאר בבית, במיוחד לאחר שבעלי נפטר לאחר מאבק ממושך במחלה, מצאתי את עצמי מרצה בבתי ספר ערביים על החשיבות וכיצד למחזר השתלבתי במאמצים עולמיים לשמר את הסביבה, למרות שלא ידעתי, ולא ידעתי, על הסביבה.
בגיל 52 גם אני החלטתי ללכת לבית הספר. או שניצחתי את עצמי?!
הנשים הערביות שלנו סובלות מאפליה ושוליות, בין אם מהחברה הישראלית ובין אם מהחברה הערבית, מסורות ומנהגים מאלצים אותנו כנשים, במיוחד אלו שבעליהן נפטרו, להקדיש את רוב זמננו למחשבה על ענייני הבית – הארוחה של היום, הכביסה וכו'. אנחנו שוכחים לרגע שהחיים קצרים וצריכים להיות מלאים בהישגים, ואם אנחנו לא מזניחים את הבית שלהן, איך זה לא מזניחים להיפך, הם פועלים לעצב את עתידו של הדור הבא, על ידי מתן דוגמאות מוצלחות עבורם.
למרות האופוריה של הניצחון, אני מודה שהוא לא שלם כמו כל אישה שהחליטה להתחיל עתיד חדש, אני צריכה מנגנונים לקידום העתיד הזה, מנגנונים לקידום האינטרסים החדשים שלי. במסגרת זו פעלתי ופועלת לשיפור היכולות שלי, לפיתוח מיומנויות מעבר למיחזור ולבנייה, אבל יש צורך להכיר את עולם השיווק, שכן אני רוצה שהייצור שלי יגיע לכל בתי הערבים, ושהלקוחות שלי יעברו מדיר אל-אסד – למשל – ולא מנצרת וסביבתה.
אנחנו, נשים ערביות, מנסות להתגבר על המציאות שלנו וליצור מציאות טובה יותר ויצרנית, אולם הדבר מצריך גם סיוע ממשלתי, הגדלת מספר התוכניות התומכות בנשים, הגדלת מספר המענקים המוענקים לנשים בעלות אינטרסים והקמת קרן ממשלתית מיוחדת שתתמוך בנו. אני לא אומר שיש היעדר מוחלט של מסגרות כאלה, אבל מה שקיים בשטח מספק לך שירותים שאינם מספיקים למשל, במקום להתמקד ללמד אותנו את השפה העברית, ההתמקדות היא ללמד אותנו איך לקדם אינטרס מקומי ולהפוך אותו לאומי.

