נכתב על ידי: מריה הארון קופטי, פרויקט "לשבור את תקרת הזכוכית, ביחד"
ימיה יפים, נוטעת רומנים ושירים אלמותיים, חורשת את הארץ וסופרת את הכוכבים שלעולם אינם כבים. בעבר היא הלכה בין הרוחות הסוערות שקבעו את צעדיה וטשטשו את עיניה למרות כל הקשיים, היא המשיכה במסע כדי להגן על אדמתה ולפרנס את ביתה. אבל, עם כל צעד בזמן, נעשיתי שקוע בבוץ ומוקף באבן. מי שמחשיב את עצמו לאדון הופך לשפחה, והיא שותפה שטבעה בין שני אדונים, בשליטת האדון והעבד. היא הפכה מקבילה לאדמה, זוחלת לעבר מולדתה וכבודה, דמה רותח אך קר. היא סגרה את החלונות, נעלה את הדלתות, אבדה בחושך ובדשא שצמח סביבה.
הם רואים בכאב שלה עניין פשוט, נושאי המולדת חשובים יותר. גזלת הארץ ראויה יותר מהגזל שלה, עדיין בגלל דיכאון היא סובלת, והסובבים אותה מעמידים פני אצילים, לבדה בעיצומו של הסכסוך, מדור לדור היא מסתירה את הגניחה ולוחשת סוד על אובדן… הולכת בשבילים מסוכנים, מתנדנדת בשדה מוקשים, וחבל מעטר את צווארה. אתה שומע את קולה הרחוק מחפש את הד יצירתה החנוק, אתה מריח את ריח המרירות והפחד, מנבא את האבן החרוטה על קברה, יודע את החזרה על ההיסטוריה שלה עם אחרים, מחכה שהשמיים יבכו כשהם בונים סביבה מגדלים כדי להוריד את קולה.
עבודתן של נשים הייתה קשורה לעבודה פוליטית ולעניין הלאומי. הצורה הראשונה של ארגון נשים הייתה ספונטנית ב-1894 כאשר קבוצת נשים מחו נגד בניית היישוב היהודי הראשון ליד עפולה. הם תיאמו את עבודתם עם גברים תוך שמירה על עצמאותם בעבודה.
שינויים כלכליים ופוליטיים הביאו לתמורות חברתיות, במיוחד במעמדן של נשים בחברה ובמשפחה. מבנה החברה הפך לפטריארכלי, שבו לאב יש שליטה מלאה במשפחתו ואשתו וילדיו כפופים לו, כלומר האישה חיה בשליטת הגבר וכפופה לו.
הדמויות הנשיות שנלחמו בכיבוש הביאו לעולם גברים שלימים הפכו לבולטים ומנהיגי החברה. עם זאת, חברה שהפכה לפטריארכלית, הנשים שלה סובלות מאפליה כתוצאה ממבנים חברתיים פטריארכליים מי שבעבר נאבקו נגד הכובש עסוקות כיום בסוגיות של אלימות כלפיהן, תקיפות מיניות והפרת זכויות…
היא הייתה בת זוג שלא התבקשה, נוכחותה הייתה מובנת באופן מרומז, סיוע ותרומה, כאשר כיום קיימות עמותות נשים הדורשות את זכויותיה, שוויון וחוקים המגנים עליה.
מי שהיה שותפו לכל צעד, הורשה כעת לראות את פניה הקפואות למרות חששו ממסכות המוות שהגעילו אותו. הוא נגעל מהגוף הקפוא, אבל לא אכפת לו להחוויר ולשנות את תווי פניה וצבעיה. הוא מרים את הכיסוי הלבן כדי לזהות אותה…
במקום לתמוך על ידי סלילת הדרך יחד, במקום לשחק את התפקיד הראשי בסיסמאות, היא נקרעת ממבטים ומואשמת בהזיות כשהיא מכריזה על הפחד שלה.
הוא צריך להיות שותף לשפוך עליה אור, להוציא אותה מהשוליים, למנוע צעד נוסף של טרור, לא לפטור את עצמו מהקשבה.
נותרה השאלה: מי מדליק את המנורה שלו בחושך הלילה? איפה הגברים הפמיניסטיים ומדוע הם לא תורמים להפצת אורח חייהם באמצעות פרקטיקות יומיומיות, אפילו בפרטים הקטנים, כדי להבטיח חיים הוגנים לנשים שלנו ולהשפיע על אורח החיים של השאר.