ישראל ותדמיתה במערב, בין התקשורת האמריקאית לאירופה

2013-12-27

עאטף אל שער *

יש הבדל ברור בין החלק האמריקאי של התקשורת המערבית לחלק האירופי, מתוך ידיעה ששניהם שייכים לשני עולמות הפועלים על קרקע קפיטליסטית דומה ושונה בו זמנית. נדמה שהתקשורת המערבית האמריקאית תוקפנית וטיפשה יותר בכל הנוגע לישראל.

מה שהתקשורת האמריקנית אומרת בתחנות כמו פוקס ניוז ואחרות ששייכות למפלגות הימין הוא לפעמים גרוע ממה שהתקשורת הישראלית עצמה אומרת על ישראל והמדיניות הגזענית שלה נגד ערבים ופלסטינים.

אין ספק שישראל היא יצירה מערבית פר אקסלנס מאז הקמתה המוקדמת על ידי התנועה הציונית, הבינו מנהיגיה שמעצמות מערביות גדולות כמו בריטניה וצרפת, ולאחר מכן ארצות הברית של אמריקה, היו חשובות מאוד לביסוסה ולהמשכיותה, לכן, במשך שנות קיומה, היא הקימה ארגונים ועמותות שיסייעו לה לשווק את מדיניותה, ואף לתמוך בפעילותה, ואף בפעילותה הפלסטינית. ישראל הצליחה בכך במידה רבה בתחילה, שכן המעצמות הכירו בכך ושיבחו את הקמתה, ואף תמכו בה בתוקף על חשבון הזכויות הפוליטיות והאנושיות של הערבים הפלסטינים. התמיכה והחיבוק המערביים של ישראל הגיעו בהקשרים רבים, כשהבולט שבהם היה שישראל הצליחה לשפוך אור על סבלם של היהודים באירופה וההרס הקיומי והפסיכולוגי הבלתי אנושי שפקד אותם מידי הנאציזם והאנטישמיות, שזכו לה אהדה של מערביים רבים שחשו אשמה ביחס ליהודים ובמה שהפך לאירופה. אהדה זו התגבשה עוד יותר בהקשר של הסטריאוטיפים השליליים על ערבים במערב, שם לא עלה על דעת רבים כי לערבים יש תרבות והיסטוריה עתיקה, וכי אדמתם, פלסטין, אינה כפי שציירו אותה קיצוני הציונות ושופרותיה, ריקה או שייכת לעם שאינו ראוי לה, ושאר טענות שנאה והשמצות.

אמנם… לפלסטין יש קול בעולם

למרות האמור לעיל, ההתעקשות של התנועה הלאומית הפלסטינית ופעילותה לאורך המאה העשרים שינתה במידה רבה את הסטריאוטיפים הללו לגבי פלסטין והפלסטינים, והפכה את פלסטין לשם, מציאות ומשמעות בלתי נמנעת, כמו גם לחלק מהדיון העולמי בכל פעם שמתקיים מחקר או דיון על כיבוש וקולוניאליזם. פלסטין הפכה לסמל מוסרי של המאבק ושל האנשים החופשיים בעולם, ועם הזמן, לפלסטינים היה קול בעולם המערבי ובתקשורת המודרנית, גם אם לפעמים הוא חלש ולא חזק כפי שנדרש כדי להיות יעיל, אבל נוכחותו בולטת.

התקשורת האמריקאית תומכת בישראל בצורה טיפשית!

עם זאת, כשמדברים על התקשורת המערבית והשפעת התעמולה הישראלית עליה, מדברים על סוגיה קוצנית ורבת פנים, שכן אין תקשורת מערבית מאוחדת אחת. יש כל כך הרבה ערוצים שונים, ואנחנו לא יכולים להכליל יותר מדי בתחום הזה עם ביטחון מופרז במה שאנחנו אומרים, אבל אנחנו יכולים להגיע לכמה מסקנות עיקריות כשחושבים על הנושא הזה, וכאן אנחנו מתחילים באמירה שיש הבדל ברור בין החלק האמריקאי של התקשורת המערבית לחלק האירופי, בידיעה ששניהם שייכים לשני עולמות שפועלים על קרקע קפיטליסטית דומה ושונה בו זמנית.

נדמה שהתקשורת המערבית האמריקאית תוקפנית וטיפשה יותר בכל הנוגע לישראל; יש בה תמיכה אידיאולוגית עמוקה ועיוורת, אפילו בפעולות האגרסיביות ביותר שלה, עד כדי כך שמה שהתקשורת האמריקאית אומרת בתחנות כמו פוקס ניוז ואחרות המשתייכות למפלגות ימין, לפעמים גרוע יותר ממה שהתקשורת הישראלית עצמה אומרת על ישראל והמדיניות הגזענית שלה נגד ערבים ופלסטינים באשר הם, בין אם בעזה, בגדה המערבית, בתוך פלסטין או בפזורה. תקשורת כזו, באופן כללי, מציגה את הפלסטינים כטרוריסטים או כעם "מיותר", ומדברת בביטחון על היתרונות של הפוליטיקה הישראלית, הדמוקרטיה שלה והקרבה שלה לערכי אמריקה והעולם המערבי מסיבה זו, התעמולה הישראלית בנוגע לפלסטינים וזכויותיהם מוצאת שופרות רבים ובין אם בתקשורת חזותית. בכל פעם שנשיא אמריקאי כלשהו מדבר על מדינה כלשהי בעולם הערבי, הוא מציב את ישראל ואת ביטחונה בליבת נאומו, באופן שמראה עד כמה התעמולה הישראלית על הפלסטינים והערבים חדרה לתודעה האמריקאית ולתת המודע כאחד. מה שישראל אומרת על האיום הקיומי המתמשך שלה הוא חלק מהשיח האידיאולוגי האמריקאי על האזור, והיא ממשיכה להאשים את כל מי שמבקר את ישראל באנטישמיות ואנטישמיות, והאשמות שווא ובלתי אנושיות אחרות; עם זאת, באמריקה צמחו כמה קולות ופלטפורמות תקשורת שנותנות מספיק מקום, לפעמים עצום ומוצדק, לנרטיב הפלסטיני, כמו "דמוקרטיה עכשיו", או העיתון "הנשיונל" בחלק מכתביו, שאימצו חלק מכתביו של ההוגה הפלסטיני המובהק, פרופסור אדוארד סעיד. אולם, קולות אלו נראים חלשים בהשוואה לקולות דומיננטיים אחרים הנתמכים על ידי שדולות בעלות השפעה רחבה על המדיניות האמריקאית הרשמית, כמו איפא"ק, אך הם חשובים, ונדרש תפקיד ערבי יעיל, רשמי ולא רשמי כאחד, כדי להחיות ולחזק אותם.

 

התקשורת האירופית, מלבד גרמניה, אוהדת את המטרה הפלסטינית במידה מסוימת!

באירופה המצב שונה, שכן אנו מוצאים כיום יותר אהדה והבנה לעניין הפלסטיני, גם אם הוא עדיין לא בצורה הרצויה. העניין שונה ממדינה למדינה, למשל, גרמניה עדיין עוסקת בשיח הציוני בחיוב ואינה מעזה לבקר את ישראל בשום צורה מוחשית או רגישה, והתקשורת שלה נוקטת באותה גישה ומקדמת את המדיניות הישראלית. יש משהו מיחס עגל קדוש לישראל בגרמניה בקרב כלי תקשורת רשמיים ומשפיעים רבים, בשל הקשר האורגני במוחם של רבים בין הקמתה והמשכה של ישראל לבין הפשעים הנתעבים שביצעו הנאצים הגרמנים נגד היהודים בשנות הארבעים. אז זהו תסביך האשמה בחינוך ובתרבות הגרמנית, הקשור לפשעים נגד היהודים באירופה. זה לא המקרה בבריטניה, שבה יש התנגדות רחבה יותר לפעולותיה של ישראל נגד הפלסטינים ולרטוריקה שלה, ויש ניתוח מעמיק ואובייקטיבי יותר בצרפת, למרות שחלק מהקהילות היהודיות באירופה משפיעות ויש להן השפעה תקשורתית במדינות אלה ובמדיניות שלהן. ישנן תוכניות רבות שנותנות מקום לאינטלקטואלים ערבים לדבר על הנעשה במזרח התיכון ועל המדיניות הישראלית, וגם מאתגרות את דוברי ממשלת ישראל שהפיצו תעמולה ישראלית בצורה חלקה וללא התנגדות בערוצים אמריקאים רבים. זה תקף גם לתקשורת המודפסת, שכן יש סופרים אירופאים שכותבים בכנות ובאנושיות על הפלסטינים, לא אכפת להם הרבה מהתעמולה הישראלית ומדגישים את זכויות הפלסטינים ואת הלגיטימיות שלהן.

מכאן נוכל לומר בביטחון מסוים שאירופה פתוחה בדרך כלל לשיח הפלסטיני ולזכויות הלאומיות הפלסטיניות, ויש ביקורת גדולה יותר על ישראל בערוצים רבים, כמו ערוץ 4 בבריטניה, ובעיתונים קצת ליברליים, כמו הגרדיאן והאינדיפנדנט, כך שקשה לעשות הכללה מלאה, או אפילו חצי מלאה.

התעמולה הישראלית חיה בתקשורת המערבית, אבל לא במידה שהייתה בעבר, כשהיא הייתה דומיננטית כמעט לחלוטין, ולערבים לא היה חלק תקשורתי בהבנה המערבית של העניין הפלסטיני ושל זכויות הפלסטינים באדמתם ועל אדמתם. השינוי בתקשורת האירופית לטובת הפלסטינים מדאיג את ישראל, במיוחד בזמנים שבהם ישראל הפגינה תוקפנות גדולה, כמו מלחמותיה בעזה ב-2009 וב-2012, וגם לפני כן. בשני המקרים הוכח כי ישראל היא מעצמה קולוניאלית וכובשת תוקפנית. ישראל פרסה כלי תעמולה ופעילות תזזיתית באמצעות שגרירויות וקבוצות לחץ הקשורות אליה כדי לשווק את טענתה שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכי היא הכי קרובה למערב בערכים. אבל זה לא נראה משכנע לאירופים רבים, ולערוצים אירופאים בכלל, שכן יש משהו כמו שעמום עם ישראל והתוקפנות שלה, וההתבססות שלה מאחורי מנטליות אלימה וכובשת שמקשה על השלום והדו-קיום איתה, ישראל הוכיחה זאת עם מדיניות גזענית חוזרת ונשנית, למשל, החומה האפרטהיידית הזו, המפרידה בין העם הזה מדוע דיווחי טלוויזיה אירופיים רבים מציגים בדרך כלל תמונות של החומה כסמל קולוניאלי מכוער, מכיוון שהיא מזכירה לרבים את חומת ברלין וחומות אחרות שחילקו אנשים על רקע גזעני.

חלונות אירופיים

בהתבסס על האמור לעיל, על הפלסטינים והערבים להמשיך לדפוק, במיוחד על דלתות ו"חלונות" התקשורת האירופיות כדי להפיץ את הנרטיב ההיסטורי והפוליטי שלהם על היותם עם מדוכא תחת כיבוש לא חוקי ואגרסיבי המפר את החוקים הבינלאומיים הבסיסיים האוסרים ומפלילים כיבוש. כדי לעשות זאת בצורה יעילה יותר, הפלסטינים והערבים זקוקים לקאדר מוכשר שיודע את השפות והתרבויות העיקריות באירופה, ויודע להתייחס, לקיים דיאלוג ולנהל דיאלוג עם תרבויות אלו בצורה הגיונית, רציונלית ובעיקר אנושית, כי העניין הפלסטיני, על ממדיו ההיסטוריים העיקריים, הוא אנושי וזקוק למישהו שיבין את כוחותיו והיכולות האנושיות שלו בדרכו. במוקדם או במאוחר, האמת תישמע ותגבר.

 

* פרופסור באוניברסיטה באוניברסיטת לונדון, ממוצא פלסטיני, המתמחה בלימודי ערבית, בעיקר בהיבטים הספרותיים והתרבותיים שלהם, ויחסיהם וחפיפתם עם הפוליטיקה.

שיתוף המאמר:

המאמרים האחרונים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

שירות הוד מלכותה

יום האדמה מנקודת מבטה של ​​התקשורת הישראלית

מאמרים קשורים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

האתיקה המקצועית היא העקרונות, ה"כללים" וה"מערכות" שהצטברו במסגרת מקצוע מסוים לאורך תולדותיו ובאמצעות מאמציהם של האחראים עליו כל דיון באתיקה הוא בסופו של דבר גישה פילוסופית החוזרת חזרה למקור המקצוע ולאותם ערכים שקיימים ביסודו, הם אלו המסדירים את המקצוע שלאחר מכן.

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

הערב שלי לא היה שגרתי, הוא היה עמוס בחדשות מהעולם הערבי והאסלאמי על הפגנות נגד הפקת סרט העליב את הנביא עליו השלום וברכה, שנקרא "תמימות המוסלמים". לתרגל את הטבע האנושי שלי ולהאזין לשירים שעוזרים לי להתפייס עם עצמי ולנקות את דעתי כדי להתקדם במנטליות של לוחם לקרבות הקרובים.

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

ברצוני להתחיל בשאלה האם פוליטיקה ומקרה הם בני לוויה; בפוליטיקה אין צירופי מקרים, ובצירוף מקרים אין פוליטיקה. זה לא אומר שהחלטות פוליטיות מסוימות לא יכולות להופיע או להיות מוצעות כאילו הן תוצאה של מקרה הפוליטיקה מנצלת את הסיכוי כדי להסיר את האופי הפוליטי מהפוליטיקאי ולהציגו כהזדמנות בלבד כדי להגביל את ההתנגדות אליו או לא להתריע בפני המתנגדים לו. זה, כלומר פוליטיקה, פירושו לפעמים להראות דברים מסוימים כצירוף מקרים בלבד כדי למחוק את הפן הפוליטי שבה, למרות התכנון המוקדם לכך, ולמרות החישובים הברורים של רווח והפסד בעניין.

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

תוצאות הבחירות האחרונות בישראל עוררו מחלוקת רחבה בכמה נושאים הקשורים ליחס בין הציפיות למהלך הבחירות מחד גיסא, ותוצאותיהן הפוליטיות והמפלגתיות ומבנה הקואליציה הממשלתית מאידך גיסא.