2013-05-24
כניסה
האתיקה המקצועית היא העקרונות, ה"כללים" וה"מערכות" שהצטברו במקצוע מסוים לאורך ההיסטוריה שלו ובאמצעות המאמצים של האחראים עליו המקצוע במאמץ לבסס ולשמר אותו, את המוניטין שלו ואת האמון של הקהילה בו אנו יכולים לראות את התופעה מנקודת מבט היסטורית כדי לטעון שכל מקצוע ביקש לזכות בהכרה חברתית על ידי אימוץ מערכת של אתיקה וכללים, אולם בשלב הבא, הוא ביקש לחזק את מעמדו החברתי על ידי פיתוח המערכת וההתבוננות הקודמת שלו התפתח ברוב המקצועות כדי לקבל משמעות כלכלית ברורה, כזו שהאתיקה והעקרונות הפכו לחסמים ומכשולים המונעים מאנשים מסוימים להצטרף לשורות המקצוע למשל, לשכת עורכי הדין בישראל לא מקבלת לשורותיה חבר שהיה מורשע בפשע סטיגמטי כגון רצח, אונס או שוד מזוין. אדם כזה יכול ללמוד וללמד משפטים במוסדות אקדמיים, אך לעולם לא יוכל להיות עורך דין מורשה בלשכה. במקצוע המסוים הזה, הפרות של עקרונות ואתיקה של המקצוע מהוות הצדקה מספקת לשלול מעורך דין את רישיונו לעסוק בעריכת דין או לתלות את רישיונו לתקופה מסוימת. כלומר, האתיקה כאן היא מסנן למנוע את הגידול במספר עורכי הדין, שעלול להחליש את החוסן הכלכלי של המקצוע.
במאמר זה ננסה להתייחס לאתיקה של מקצוע העיתונות בממדיו התיאורטיים והמעשיים, ולמה שקשור לעיתונות הערבית המקומית הפועלת במרחבים עיתונאיים רחבים יותר, דהיינו העיתונות הישראלית, העיתונות הערבית בכלל והעיתונות הבינלאומית, במה מכילים מרחבים אלו של מערכות אתיות ומשתנים. ננסה לעקוב אחר זוויות אתיות בעיתונות הערבית המקומית לאור הנעשה במרחבי התקשורת הנ"ל ולאור הנעשה בשטח במרחב העיתונות הערבית המקומית עצמו.
קצת "תיאוריה" אף פעם לא מזיק!
אתיקה עיתונאית הם העקרונות המסדירים את אידיאל ההתנהגות המעשי במקצוע זה. מדובר בסט של "חוקים" פנימיים שעל העוסקים במקצוע זה לקיים ולעמוד בהם מרצון. האתיקה מתייחסת למה שמתאים לעשות או לא לעשות. משמעות הדבר היא כי לאתיקה זו אין פסיקה שיפוטית ואינה עולה לרמה של משפט חיובי. הבסיס לכך הוא הקונצנזוס שהתפתח לאורך תולדות העיתונות, הקובע שהעניין צריך להישאר בתפיסה של קבלה מרצון של עקרונות ואתיקה של המקצוע. כלומר, אכיפת האתיקה הזו נשארת בגבולות הפנימיים של העיתונות ביחסים בין המקצוע לעוסקים בו, בין עיתונאות לעיתונאים. זה לא אומר שאין לזה מימד כללי שהקהל מרגיש ונוגע בו. הפרת אתיקה עיתונאית עלולה לגרום לפגיעה באדם, בקבוצה או במטרה החברתית שהעיתונות נוצרה כדי להשיג. לזה נגיע בהמשך.
האידיאל המעשי של התנהלות עיתונאית ראויה או הגונה, כמו כל אתיקה מקצועית אחרת, מבוסס על שלוש רמות הכרחיות, שהן:
מיומנות מקצועית – מובן מאליו שעיתונאי חייב להיות בעל כישורים עיתונאיים. ההנחה היא שהוא זקוק לכלים קוגניטיביים במקצועו כדי לקבל החלטות נכונות. על הכתב לדעת את "הסודות" של כתיבת חדשות או דיווח, ועל העורך לדעת כיצד לערוך כתבה או את דפי התרבות בעיתון או בעלון החדשות המשודר. זוהי דרישת המינימום למקצוע. באופן אידיאלי, על העיתונאי לפתח את הכלים והמיומנויות של המקצוע בהתאם להתפתחות ותמורותיו של מקצוע זה, כמו שליטה במיומנויות מחשב ותקשורת מתקדמת, למשל.
זהות מקצועית – שאינה קשורה למשימות העיתונאי אלא לערכים שהעיתונות באה להגן עליהם ולהשיג. בליבת מקצוע העיתונות עומדת השגת חופש הביטוי והבטחת זרימת מידע חופשית כתנאי הכרחי לקבלת החלטות ואימוץ בחירות נכונות במערכת דמוקרטית. זרימת מידע חופשית חיונית לבחירות וקבלת החלטות פוליטיות, למשל. העיתונות, במקורותיה המודרניים, מבקשת גם לפקח על כל הרשויות ולהגן על הרעיון הדמוקרטי מפני אפשרות של התקפה או פגיעה בו ממוקדי הכוח בחברה ובמדינה. אתיקה מקצועית נולדת ומפותחת במאמץ להגן על ערכים אלו ולהבטיח את כבודם.
נורמות חברתיות כלליות – אותם ערכים חברתיים כלליים העומדים בניגוד לאותם ערכים שעל העיתונות מופקדת להגן. העיתונאי מופקד על מעקב אחר תפקודם של פקידי ממשל, אך במקביל הוא מחויב לשמור על שמו הטוב וכבודו של בעל תפקיד זה, שכן מדובר בשני ערכים חוקתיים שהחוק מחייב עיתונאים ושאינם עיתונאים לא לגעת בהם. עיתון, למשל, אמור לדבוק בעקרון חופש הביטוי, אבל הוא לא יכול לפרסם הסתה לגזענות ושנאה
זה מהווה איום על ביטחון הציבור. המשמעות היא שהאתיקה המקצועית מעוצבת גם על ידי, או בדיאלוג עם, נורמות חברתיות והוראות המשפט הציבורי. העיתונות בכלל – כאן ובמקומות אחרים בעולם הדמוקרטי – נהנית מזכות כמעט מוחלטת לשמור בסוד מקורות עיתונאיים למעט מקרים נדירים, שהבולט שבהם הוא איום ברור על ביטחון הציבור.
אז, ישנם שלושה מקורות של אתיקה עיתונאית שמהם שואב המקצוע את עקרונותיו, מנהגיו וכלליו. האתיקה העיתונאית מוטלת בראש ובראשונה במתן תשובה נחרצת ומוחלטת – לפחות תיאורטית – לשאלה המעשית המופנית לכל עיתונאי באשר להתנהגות הראויה והראויה שיש לנקוט במקרה זה או אחר. המטרה הסופית של מערכת האתיקה העיתונאית היא להבטיח שעיתונאים דבקים באמת, במקצועיות ובכללי ההגינות. נדגיש כאן כי מדובר באידיאל ההתנהגות המקצועי הרצוי לעיתונאי. במילים אחרות, זוהי התקרה הגבוהה ביותר המצופה מעיתונאי בביצועיו המקצועיים. הנחת הגבול העליון כוללת הנחה נוספת, שהיא הגבול התחתון. זה המרחב שבו בדרך כלל נעים ביצועים עיתונאיים. בקוטב אחד, רמת האתיקה הגבוהה ביותר, ובקוטב הנגדי, רמת האתיקה הנמוכה ביותר. מחוץ למרחב הזה, לעיתונאי יש את הגבול החוקי הכללי. עיתונאי רשאי להפר אתיקה מקצועית מבלי להיות מעורב בהפרת חוק. לדוגמה, כתב עשוי לכתוב דו"ח שאינו כולל את כל העובדות ואת כל הפרטים. מדובר בהפרה של אחת האתיקה העיתונאית המחייבת עיתונאי להיצמד לעובדות ולאמיתות של אירוע. עם זאת, הפרה זו אינה אומרת שהעיתונאי עבר על החוק הכללי. כמו כן, עיתונאי החושף את מקור המידע שלו בניגוד למה שסוכם עם מקורות אלו מהווה הפרה של אתיקה מקצועית, אך אין בה משום הפרה משפטית. במילים אחרות, הפרת אתיקה של המקצוע בגבולותיו הפנימיים או בגבולות "זהותו", גם אם היא נחשבת בלתי מקובלת, אין פירושה שהעיתונאי עבר על החוק הכללי.
לא הבהרנו את ההבדל בין הפרת אתיקה מקצועית לבין הפרת החוק כדי לעודד אי ציות לאתיקה עיתונאית, אלא הדגשנו כי ישנם מקרים של הפרת אתיקה המובילה להעמדה לדין של העבריין. אלו המקרים שבהם נוצרת האתיקה העיתונאית מהוראות המשפט הציבורי או מהצומת שבין הערך החברתי שהעיתונות מגנה ומעגנת ובין ערך אחר המעוגן בחוקים ציבוריים או חוקתיים. אחת האתיקה העיתונאית היא שאסור לעיתונאי לפגוע בכבודו של אף אדם בעבודתו. אם זה יקרה, העיתונאי יפר את האתיקה המקצועית ויסתבך בבעיה משפטית. אדם שכבודו נפגע מפרסום שגוי או פוגעני רשאי לתבוע את העיתונאי ולדרוש פיצוי על הנזק שנגרם לו על פי חוק לשון הרע ולשון הרע. עיתונאי עלול למצוא עצמו נדרש לספק הסבר בפני בית משפט אם יפרסם חומר מבלי לאמת את המידע שמסר המקור. נניח שמקור עיתונאי מספק לעיתונאי שהוא מכיר מידע כוזב על גניבת כספי ציבור במוסד. נניח שעיתונאי ממהר לפרסם מבלי לאמת את המידע של המקור, רק כדי לגלות שמדובר רק בהמצאה של יריב פוליטי ואז העיתונאי עלול להיתבע על פרסום פוגעני ומטעה. מדובר בתביעה שניתן היה למנוע אילו העיתונאי היה מקפיד על כללי המקצוע, בודק את המידע ומוודא את נכונותו לפני הפרסום.
אז לפעמים הפרת אתיקה עיתונאית מובילה להעמדה לדין של העיתונאי שביצע את ההפרה. זה מה שקורה כאשר מופר כלל אתי עיתונאי התואם את הוראות המשפט הציבורי. הפרת אתיקה פנימית אינה פוטרת את העיתונאי בנטל ההסבר על הפרתו. הוא מחויב להסביר בפני המוסד העיתונאי שלו ובפני האיגוד שלו אם הוא מאורגן באיגוד עיתונאים. בדומה למקצועות אחרים, עיתונאי הנאשם בהפרה יהיה חשוף לדין משמעתי במוסדו או לצעד דומה מצד האיגוד אליו הוא משתייך אם תוגש נגדו תלונה ותמצא אמינה. הפרה שעלולה להתבצע על ידי עיתונאי בודד עלולה להתבצע על ידי עיתון או מוסד עיתונאי והיא כפופה לאותו טיפול. ההבדל הוא שההליך המשמעתי נגד העיתון מגיע מגוף עיתונות אליו משתייך העיתון, כמו "מועצת העיתונות הכללית" בתיק הישראלי.
היבט חשוב במערכת האתיקה העיתונאית קשור לעמדת הכוח שיכולה להתפתח עבור המוסד העיתונאי או עבור העיתונאי. אם נאמר שאחת המשימות המרכזיות של העיתונות היא לבקר את השלטונות או לחשוף את האמת, הרי שמשימה זו מבססת עמדת כוח ממנה נהנים העיתונות או העיתונאי. לעתים קרובות מיוחסת לעיתונות הכוח להשמיד פקיד פוליטי או חברה כלכלית אם היא מציבה אותם על יעדה. יש הרבה דיווחים כאלה על דיווחים בעיתונות שהובילו לנפילת פקיד או להפלת ממשלה זה דבר שגם אם נמעיט בתקפותו ואמיתותו, מעיד על הכוח שיש לעיתונות, וכתוצאה מכך גם לעיתונאי. זוהי עמדה מסוכנת, במובן זה שניתן להשתמש בה באופן שמשרת לא רק את הערכים החברתיים שעל העיתונות מופקדת להגן או להשיג, אלא גם את ההיפך שלהם. לפיכך, חלק ממערך האתיקה העיתונאית עוסק במיוחד בחידוד והגבלת כוחו של המקצוע והפנייתו באופן בלעדי לחובתו ומשימותיו. האתיקה העיתונאית מכתיבה שעיתונאי יימנע מניצול מעמדו העוצמתי כדי להשיג ערך כספי מאדם אחר מלבד מעסיקו או שירות חינמי! בין האתיקה היא זו האוסרת לסחוט עמדה או החלטה ממוסד או פקיד. כלומר, האתיקה ברמה זו מכוונת להגבלת כוחה של העיתונות להגנה רק על הערכים החברתיים שהופקדו בה. מטרת מערכת האתיקה בהקשר המסוים הזה היא למנוע מהעיתונות או העיתונאי כוח עודף מול מוקדי כוח חברתיים אחרים שעלולים לפתות אותו להשתמש בו כדי להשיג מטרות ומטרות לא מקצועיות.
מכיוון שקיימת דוגמה עליונה, שהיא מערכת האתיקה העיתונאית בחברה נתונה, יש, במקביל, מקרה אידיאלי של ביצוע עיתונאי המחויב בטקסט וברוח למערכת האתיקה העיתונאית על שני היבטיה, זה שנגזר מהמקצוע בפני עצמו וזה שנגזר מהתכנסות מהמנהג החברתי שנקבע במסגרת משפט ציבורי נתון. אני חושב שהאינטרס של כל מקצוע מחייב את העוסקים בו לעמוד בקוד האתי שלו. זה מחמש סיבות: ראשית, כי זה נדרש מבחינה מוסרית. שנית, כי זה יבטיח את המוניטין ואת מעמדו החברתי של המקצוע וישפר את האמון בו. שלישית, משום שהיא נדרשת להגביר את ההגנה על ערכים חברתיים חשובים שהעיתונות מגנה ומשיגה, במיוחד חופש הביטוי, זרימת המידע החופשית והגנה על הדמוקרטיה. רביעית, כי הדבר יבטיח מוניטין ומעמד טוב לאדם העוסק במקצוע העיתונאי או למוסד העיתונאי. חמישית – כי הדבר יבטיח ביצוע תקין של המוסד העיתונאי הרלוונטי, יחסוך ממנו ומהחברה שימוש מיותר בזמן ובכסף.
אתיקה בהקשר העיתונאי הישראלי
העיתונות הישראלית, באופן כללי, אינה משביעת רצון מבחינת ההקפדה על הכללים והאתיקה של המקצוע. אכן, המעקב המצטבר אחר היבט זה בתפקוד העיתונות הישראלית מעיד על ליקויים ופגמים רבים, ואף על אקלים כללי הדוחה את הכללים המקצועיים ואתיקה המקצועית בכלל (קרמנצר וסימונדס – יועז, עמ' 212-218). כך נראה המצב במציאות ובהשוואה למצב בקנדה או בארצות הברית. לפי מחקר שנערך בארץ, אחוז גבוה מהעיתונאים הישראלים אינו מהסס לקבל את עקרון הגישה למידע באמצעים ערמומיים, כמו תשלום עבורו. עוד התברר כי 55% מהעיתונאים במדינה סבורים כי דיווחי חדשות מכילים טעויות בעובדות אובייקטיביות וכי העיתונות אינה מקפידה על עקרון אימות המידע.[1] העיתונות הישראלית בכלל לא עמדה בסעיף 14 בקוד האתיקה העיתונאי של מועצת העיתונות הכללית, האוסר על פרסום גזעני ומסית. אדרבא, היא לא עמדה בסעיף 144ב לחוק העונשין, הקובע אותו דבר אך מחמיר פחות מקודמו. העיתונות גם לא דבקה בעקרון האתי של אי הכללת השתייכותו הקבוצתית של הנזכר בדיווחים, כמו אמירתו ערבי, חרדי או ספרדי, כחלק מהפרטים אודותיו (קרמנצר וסימונדס-יועז, עמ' 249-250).
את המצב בעיתונות הישראלית ניתן לייחס לגורמים מבניים בתוכה. ראוי לציין, למשל, שעבודה בעיתונאות אינה דורשת כל הסמכה או רישיון ממי שמעוניין להיכנס למקצוע זה. זה הופך את גבולות המקצוע לרופפים לחלוטין, וכל דיבור על אתיקה מקצועית היא בעייתית כל עוד הכניסה והיציאה זמינות בכל רגע לכל מי שרוצה. קשה לדבר על אתיקה מקצועית במקצוע כה נזיל מבחינת מהירות הכניסה והיציאה, השינוי בזהות הנכנסים והיוצאים או חוסר הבהירות או האופי הרופף של הגבולות.
כאן אני מתייחס לגורם היסטורי במבנה העיתונות הישראלית, שהוא מפלגתי או לאומני ומילא תפקיד של הגנה ותמיכה בסמכות החדשה שנוצרה בכל הקשור לסכסוך הלאומי עם הפלסטינים והערבים. תופעה זו התגלמה במה שמכונה בישראל "ועדת העורכים"[2], שקיבלה מרצונה את הנחיות הרשות בפרסום בנושאים לאומיים, במיוחד במקרה של…
מִלחָמָה. במילים אחרות, מצב כזה משמעו פנייה בעיקר לעניין הלאומי היהודי ולהוראותיו באופן שייתיר את מערכת האתיקה המקצועית או רק אפשרות אחרת זמינה ואינה מחייבת את העיתונות.
ועיתונאים[3]. העיתונות הישראלית נשאה עימה את המורשת המוסרית הכפולה הזו ורקדה לפי שני מקצבים: קצב המקצוע וקשייו ודרישות המחויבות הלאומית לכלליו.
אבל המשתנה הברור ביותר שיכול להיות מאחורי ההתמוטטות האתית במקצוע העיתונות בישראל הוא הבעלות על התקשורת. בתחילת הדרך הופצה העיתונות לפי מפת המפלגה. לכל מפלגה יש עיתון, אוריינטציה ואידיאולוגיה משלה השולטים בעובדים בעיתון זה או אחר. העיתון היה מאויש בדרך כלל על ידי אנשים מאותה אידיאולוגיה שהיו מחויבים כמו העיתון לדרישותיו – אמירה שנכונה לעיתונות הערבית בארץ בשלב מסוים של פעילותה. כלומר, ייתכן שהאתיקה העיתונאית התפתחה ונשארה בגדר האידיאולוגיה ולא התרחבה יותר. זאת בעוד שאמצעי השידור והשמע נותרו זמן רב בידי המדינה, בכך שהכפיפה כמעט את כולם עד אמצע שנות השמונים לרשות השידור, שהיא רשות ציבורית המנוהלת על ידי גורמים שממונים על ידי הממשלה באמצעות מחלקותיה ועל פי הוראות חוק שידורי הרדיו והטלוויזיה. במצב כזה היה קשה לפתח אתיקה עיתונאית ברורה ובר קיימא.
השינוי האחרון בבעלות על התקשורת יצר מצב של נזילות שהקשה על פיתוח אתיקה מקצועית יעילה. הבעלות התרכזה בידי משפחות עשירות בודדות, ולמשפחות אלו היו בבעלותם, בנפרד או בשותפות, יותר מכלי תקשורת אחד, או את המילה האחרונה ביותר מכלי תקשורת אחד. כלומר, הבעלות מאופיינת כיום בריכוזיות ובצומת כחלק מהתנועה של שוק התקשורת ויישור מוקדי הכוח שלו. מצב זה השפיע על ארבע רמות בסיסיות והשפיע לרעה על האפשרות לפתח מערכת אתיקה מקצועית.
במישור הראשון, מרכז הכובד במקצוע העיתונות עבר מערכים ועקרונות עיתונאיים כמו חופש הביטוי, ביקורת על שלוש הרשויות ושמירה על הדמוקרטיה להשגת רווח כלכלי והפיכה למנגנון לעשיית רווחים דרך הבריחה של המונח "רייטינג" כאחד הגורמים הבולטים שמושכים אותו בביצועי התקשורת והרווחים שלו בכל אמצעי הפרסום והרווחים שלו. במקום זאת, חופש העיתונות והביטוי עבר מחופש הביטוי לחופש של בעל כלי התקשורת כמפעיל. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטת בית הדין לעבודה בקטאר משנת 1990, שקבעה כי לבעלים הזכות למנוע פרסום מאמרים שנכתבו על ידי עובדי עיתון שאינם מוצאים חן בעיניו, ולדרוש מעיתונאים הפועלים עבורו לכתוב חומרים או תפקידים שאינם מוצאים חן בעיניהם.[4] ראוי לציין כי מצב זה נוצר כתוצאה ממכירת החברה המוציאה את העיתון לבעלים חדש שנטיותיו נחשבו ימניות, דבר שהביך
עורכים וכותבים ליברלים ושמאלנים היו במצב קשה שבית המשפט פתר על ידי תמיכה בבעלים החדש.[5]
במישור השני, הבעלות על התקשורת התרכזה בידי מספר מצומצם של חברות תקשורת ששלטו בשוק התקשורת והפכו למוקדי כוח תקשורתיים וכלכליים שאינם רואים עצמם כבולים – למרות מגבלות ממשלתיות על מתן הקלות – לערכים מקצועיים ככל שהם רואים שהאינטרס שלהן מחייב לתמרן ערכים אלו למטרות לא מקצועיות, ובעיקר השפעה פוליטית על קבלת החלטות. והכי חשוב, מבחינת השינוי במרכז הכובד, הוא כבר לא מחויב על הציבור להבטיח את חופש הביטוי או זרימת מידע חופשית כפי שהוא מחויב לעשות בעניינים אחרים.[6] כלומר, העיתונות השתחררה מהערכים החברתיים שעליהם היא אמורה להגן ולהשיג. הדבר מקשה על ההקפדה על האתיקה המקצועית כפי שאנו מכירים אותה ואף מכתיב מערכת אתיקה חדשה שעדיין לא התגבשה מספיק.
במישור השלישי, שינוי זה הטיל שינוי במעמד העיתונאי. הוא כבר לא מעצב דעה או מתווך בין האמת לעם, והוא כבר לא שליח הציבור במעקב אחר מוקדי הכוח, אלא הוא הפך לעובד של המעסיק, כבול להוראותיו של האחרון. על בסיס הבנה זו נוכל להסביר את היעדרו של סוג חשוב של עיתונות, שהוא עיתונות חוקרת. המרחב לעיתונות חוקרת הצטמצם, וכך גם נטייתם של עיתונאים בולטים לבקר את הרשויות והשחיתות ולחשוף שערוריות בהן מעורבים פקידי ממשל בדרגים שונים. מה שמדהים הוא שמה שנותר מעיתונות חוקרת מכוון לאנשים רגילים ולביצועים החריגים שהם עלולים להפגין, כמו מתווך נדל"ן שמרמה את לקוחותיו או סוכנות נסיעות שמרמה נוסעים. עקרון האינטרסים והחתירה להשגתם מרסן את העיתונות והעיתונאים או הופך אותם שבויים לבעל העיתון ולאינטרסים הכלכליים שלו, בהתחשב בו ככל חברה בשוק המחפשת רווח בלבד!
במישור הרביעי – ההתפתחות החדשה שמייצגת השינוי הכלכלי בתקשורת בישראל חיזקה את התחרות התקשורתית בין התקשורת לעיתונאים לזכות בחסדי הציבור על ידי התרוצצות לעבר כלי תקשורת או ריאליטי מלאי חנופה וחיזור אחר הציבור במקום להשפיע עליו או לעצב את דעותיו על ידי מתן כמות גדולה יותר של מידע ועובדות שהוא צריך. הנטייה לבידור ושעשוע בתקשורת הישראלית קשורה לתרבות השוק חסרת המעצורים שגם הסגירה את התקשורת. אם המשימה של התקשורת בעבר הייתה לגרום לאנשים להיות מעורבים יותר בחיים הדמוקרטיים ומודעים יותר, התקשורת של היום מבקשת לשפר את קיומם של אנשים כיצורים צרכנים, כפי שהוא דיבר עליו.
הרברט מרקוזה.[7] כאן צצה אחת הבעיות של אתיקה במדיה כיום, שהיא הפיכת חומרי ותכניות מדיה לפלטפורמות לשיווק וקידום, במפורש ובמרומז, של מוצרים או שירותים. אנו מציינים כאן את העובדה שהתפתחות זו אינה מוגבלת לתקשורת הישראלית, אלא מקיפה את התקשורת בכל העולם. מה שאנו רואים משינויים קיצוניים בתקשורת הישראלית מבחינת רמת הביצועים והנטיות שלה הוא חלק ממה שקרה לתקשורת בעולם. לדיונים המתקיימים בישראל בנושא זה קדמו או קדמו דיונים בכל העולם, בעיקר בחוגים אקדמיים הלומדים או עוסקים בתקשורת.[8] ההבדלים והגבולות בין עיתונות, יחסי ציבור, שיווק ופרסום אבדו לאחר עשרות שנים של בהירות שבאה לידי ביטוי במערכת האתיקה של התקשורת בישראל ובמקומות אחרים. כל כלי התקשורת הקפידו להפריד בין חומר תעמולה לבין זה הקשור לחופש הדעה ולדיווחים בחדשות בדרך כלשהי. אולם פרק זה הוחלף בשנים האחרונות בתהליך הפוך, שמשנה את הגבולות ומאבד את קווים בכוונה, כך שאנשי התקשורת ואנשי התקשורת יוכלו לחצות את הגבולות מתחום אחד למשנהו כחלק מהפתרונות ה"כלכליים" שבמרכז התהליך התקשורתי במקום ה"ערכים"!
בהתבסס על האמור לעיל, הדיון שלנו בבעיות אתיות בביצועי התקשורת בישראל הוא בסופו של דבר בלתי נפרד מהדיון בתמורות קיצוניות בתחום התקשורת המקומית והעולמית. שינויים במקצוע, בזהותו ובתוכנו מחייבים גם שינויים באתיקה שלו, כפי שקורה בארץ ובעולם. זהו ההקשר הרחב יותר שבו פועלת העיתונות הערבית המקומית. האם הביצועים שלה היו שונים מבחינת המוסר?
ליקויים מבניים הקיימים מאז הלידה
העיתונות הערבית בארץ נולדה עם "עיוותים מולדים" בדומה לתקשורת העברית בארץ. היא נולדה מפלגתית ומחויבת אידיאולוגית, או שהיא נולדה כתקשורת תעמולה מרחם משרדי התעמולה והפרסום, או שהיא הייתה שופר דובר ערבית של הרשויות וכלי בידיהם לכפות הגמוניה ושטיפת מוח. בכל שלושת המקרים, ערכי חופש הביטוי, הבטחת זרימה חופשית של מידע ו"אמת" ושמירה על דמוקרטיה או דמוקרטיזציה של החברה לא היו חלק מהמערכת האתית שלהם או בליבת תנועתם. במקום זאת, ערכים כאלה נשארו משניים בכל המקרים. הגורם המשותף השני בין סוגי התקשורת התעמולה והמפלגתית הוא אותה מחויבות מילולית להגנה על הקהילה הערבית כאן במסגרת העימות ההיסטורי בין המדינה למיעוט הערבי שלה. לכך עמדה, ברמת הסכסוך עצמו, מחויבות כללית לנקודת המבט הפלסטינית בסכסוך עם ישראל. במילים אחרות, השיוך הלאומי של עיתונים ועיתונאים יצר אקלים תקשורתי שבו הנטייה הביקורתית הופנתה כלפי האחר, המדינה ומוסדותיה וכל זה.
מרכז הכוח בו ובכל התחומים. עובדה זו יצרה מערכת אתית מוגבלת שהנחתה כאן את התקשורת הערבית ואת אנשי התקשורת הערביים. הם נעו במחויבות לנושאים של קהילתם ואנשיהם. נראה היה שהאתיקה העיתונאית בתקשורת הערבית נגזרת ממרכיב כללי זה ולא מכל דבר אחר, לא מחופש הביטוי ולא מהדמוקרטיזציה של החברה ולא מביקורת על מוקדי הכוח בתוכה. העיתונות הערבית כאן לא חרגה מיתר תחומי החיים בחברה הערבית. כך היו הדברים בפוליטיקה ובספרות, למשל. הפעילים בשניהם נשלטו על ידי אותן מטרות חברתיות ואינטלקטואליות.
התקשורת הערבית פעלה בארץ ללא רגולטור או מסגרת, לא ברמת התקשורת עצמה ולא ברמת העיתונאים. אדרבא, הקשר נראה חזק יותר בין התקשורת הערבית לבין מסגרות העיתונות העברית הקיימות בארץ. עיתונאים ערבים הצטרפו לסינדיקט הכללי של עיתונאים, ובסיס הדיאלוג היה בין מוסדות העיתונות הערבית לעיתונות בשפה העברית. מצב זה נבע מכך שהתקשורת הערבית, על אף שהייתה לה שפה משלה מבחינת השפה והאוריינטציה הכללית, נותרה ללא יכולת לגבש זהות מקצועית שעלולה להתפתח לכדי אתיקה, כללי עבודה ועקרונות. אלא, כל הערכים, התכנים הביקורתיים והסוגיות העקרוניות שתקשורת זו טענה, נתבעו נגד המדינה ומוסדותיה, כלומר כלפי החברה האחרת, והיא לא טענה או הגנה עליהם ביחסיה עם החברה הערבית שבה היא פועלת. זה יצר מצב מאוד אירוני. כל מה שהתקשורת הערבית הגנה ביחסים שבין החברה הערבית למדינה ומוסדותיה, וכל הערכים עליהם הגנה במרחב זה, לא נכחו בתקשורת זו ולא הופיעו כנושאים ביחסים שבין התקשורת הזו לחברתה. זו הייתה המגמה הכללית של אנשי תקשורת ותקשורת ערבים, עם שינויים שנבעו ממחלוקות פוליטיות או מסחריות בין מוסדות תקשורת וקבוצות בחברה, או בין מוסדות התקשורת עצמם.
מבחינה היסטורית, התקשורת הערבית נשלטה על ידי עקרון האינטרס המסחרי של משרד הפרסום והפרסום שבבעלותו העיתון, או על ידי עקרון מפלגתי או אידיאולוגי שלעיתים קרובות צר או רחב לעתים רחוקות. לכל מוסד עיתונאי הייתה אווירה משלו, אבל האווירה לא התפתחה לאתיקה שיושמה. אלא, יכולנו לראות שהמוסדות העיתונאיים, בשל הדינמיקה של תחרות מסחרית בין עיתונים שהם בנות משרדי הפרסום, ובשל הדינמיקה של תחרות פוליטית בעיתונים שהם בנות של מפלגות, יצרו מצב של ניכור או קרע בין העיתונאים העובדים בהם. אני יכול לאשר, על סמך ניסיוני כעורך בעיתונות המפלגתית – באיגוד כבר קרוב ל-12 שנים – ובעיתונות המסחרית – בשני עיתונים לפחות – ובהתבסס על עדויות עמיתיי והכרת המצב בשטח – כי היחסים בין העוסקים בתחום התקשורת התאפיינו בהיעדר הידברות או כל סוג של קשרים מקצועיים. זה מצב שאי אפשר לדבר על פיתוח מערכת אתית. ואכן, ה"אתיקה" היחידה שהתפתחה היא זו הנובעת מדינמיקה בעייתית שבה עיתונאי מאבד לפעמים את החופש לדבר עם עמית מעיתון אחר!
מכאן שקשה לנו לדבר על מוסר עבודה בעיתונות הערבית, במיוחד שחלק ממנה הוא עיתונות סמכותית דוברת ערבית, מה שמפריד בינה לבין מוסדות עיתונאיים "מחוייבים" לאידיאולוגיה ולהשתייכות. כלומר, גורמי החלוקה בין מוסדות התקשורת ואנשי התקשורת כאחד, וגורם התחרות הפוליטית, המפלגתית או המסחרית, מנעו כל אפשרות לפתח מקצועיות תקשורתית ערבית או גבולות ברורים לתחום ברור.
ציוני דרך. לא במקרה הדיבור על כך הגיע ביוזמת מרכז תקשורת באיחור משמעותי בזמן ומבחינת סיכויי הצלחתו בעשייה היומיומית, שהוא המבחן האמיתי של מערכת האתיקה או קוד הכבוד של מקצוע התקשורת.
אנחנו אומרים זאת ברקע של אותם שינויים קיצוניים בתקשורת בכלל. מדובר במשתנים סוערים שאינם מאפשרים התפתחות של אתיקה מקצועית כפי שלמדנו להכירם כבלתי נמנעת ממכלול ערכים חברתיים הנובעים מרעיון הדמוקרטיה ומהכורח בחיזוקה ובתמיכה במבנה הכללי שלה. כל עוד הבסיס הערכי הזה לתקשורת התערער לחלוטין במקומות מסוימים, לא יהיה זה אפשרי עבור הנוגעים בדבר לפתח אתיקה למקצוע התקשורת והעיתונאות אלא באופן העולה בקנה אחד עם זהותו החדשה, שהיא בעצם זהות כלכלית.
לסיכום: אתיקה אבל!
אחת ההנחות הרווחות כבר שנים בעולם העיתונות וחופש הביטוי היא שריבוי במות התקשורת מוביל תמיד לריבוי דעות ולהתקרבות לאמת. מכאן שמדינות מסוימות עדיין תומכות בכלי תקשורת, מגזינים ועיתונים – הדוגמנית הצרפתית או הדוגמנית הפינית – כדי למנוע את סגירתם עקב קשיים כלכליים. אך נראה כי תיאוריה זו איבדה את משמעותה בעשורים האחרונים עקב שינויים במבנה ובתפקודי התקשורת.
ריבוי הפלטפורמות התקשורתיות – וזה דבר טוב בסופו של דבר – לא קירב אותנו לאמת, וגם לא תרם לריבוי הדעות או לסיוע לאזרח לאמץ אפשרויות טובות יותר או לקבל החלטות שקולות יותר, אלא הוביל לא פעם ל"כשלי שוק" רצופים שבהם הציבור לא השיג את האמת או את מלוא הפרטים לצורך קבלת החלטות ואימוץ אפשרויות. ליתר דיוק, נראה לי שמספר הפלטפורמות הרב הגביר את הבלבול והערפל. אדרבא, שפע הבמות הזה לא הוביל לדברים הכי פשוטים שציפו מהתקשורת, שהיא ביקורת על הרשויות, מוקדי הכוח והמתרחש במסדרונותיהם. במקום זאת, ראינו את הפלטפורמות הללו עצמן הופכות לבעלות ברית של הרשויות הללו וחלק מהמשחק שלהן במונחים של מניעת מידע או מסירת מידע.
אמרנו שהסצנה היא סצנה גלובלית, לא ערבית או ישראלית מקומית. תפקידה של התקשורת השתנה באופן כללי בחברה הגלובלית עם הדומיננטיות של ה"כלכלי" על פני תחומי פעילות אנושיים אחרים. מכאן שהתקשורת הפכה לפרויקט כלכלי פר אקסלנס, שמוותר על אלמנטים אחרים שפרויקטים תקשורתיים נהגו לכלול או לקחת על עצמם.אם בדיוק לפני עשור לימדתי את נושא התקשורת על בסיס שהעיתונות היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ושזו "המעמד הרביעי" שמפקחת על שלושת האחוזות האחרות במונחים של הגנה על זכויות האדם והאזרח, קידום מטרות נעלות והגנה על ערכי הדמוקרטיה, היום אני נאלץ לשנות את ההתייחסויות ולהחליף את התיאוריות הללו ב…
לתקשורת יש תיאוריות נוספות שמדברות על "רייטינג", שיווק, המשוואה האופטימלית להשגת פופולריות ועוד מושגים ומונחים הקשורים לשפת השוק והכלכלה.
הכפפת עבודת התקשורת לחוקי השוק הובילה במהירות לנטישת ערכי התקשורת שבגינם עיתונאים מתו, הודחקו או נכלאו. במקום זאת, התקשורת כיום, באופן כללי, נוטה להיכנס לקטגוריה של בידור, שעשועים ו"עיתונות צהובה". היא מבוססת על לקיחת המינימום הנפוץ – אלימות, מין, גוגל, פשע או תוכניות ריאליטי – לרמות מתקדמות, נטישת עיתונאות חוקרת, מעקב, לחימה ורצינות הנובעת מהבנת תפקידה כמפקחת על סמכות, מוסד וסמלי ממשל ומגן קבוע על חופש הביטוי וזכויות הציבור. בהקשר זה ניתן להבין את העיתונות הערבית המקומית, שנראתה מעורבת לחלוטין במשחק השוק, קנייה ומכירה או נקנית ונמכרת, כמו כל כוח אחר בשוק, לא מסוגלת לעשות שום דבר רציני.
לא נוכל לצפות מעיתון או ממוסד תקשורתי, במצב כזה, למה שציפינו כשהתקשורת הייתה חוליה מהותית ברעיון הדמוקרטי ובסדירות החברות. לא ניתן היה לדמיין חברה מתקדמת, נאורה, ללא עיתונות חופשית המהווה קרני שמש החודרות את הרעלות, חושפות את הנסתר ועוצרות את המעורבים בשחיתות או בדיכוי על עקבותיהם. עלינו להכיר בכך שתפקודה החברתי של התקשורת השתנה בבירור בעשורים האחרונים, כאשר התקשורת קשורה למחזוריות הכלכלית ולרעיונות והדפוסים שהיא מייצרת יותר משהיא קשורה לרעיון הדמוקרטי ולערכים, לחירויות ולזכויות הנובעות ממנו. כלומר, היא כבר לא מגינה או משיגה עקרונות העומדים בבסיסה של כל חברה דמוקרטית, אלא הפכה לכוח כלכלי בשוק. זה הופך את מוסד העיתונות כיום לכל חברה פעילה כלכלית שאינה שואפת להגן על הערכים והיסודות של חברה דמוקרטית. במקרה כזה, יהיה זה נאיבי לצפות מהעיתונות למערכת אתית החורגת מזו שאנו מצפים מחברה המייצרת מחשבים ניידים או מחברת שירותים פיננסיים בכלל, המשימה ההיסטורית של התקשורת כפי שהכרנו אותה ולמדנו אותה עד לפני שנים, ועלינו להגדיר כעת את תפקידה החדש ואת המשימות הנובעות ממנה. מדובר במשימות שעשויות לדרוש הפקת אתיקה מקצועית הלקוחה מהרעיון הכלכלי ומדרישותיו, לא מהרעיון הדמוקרטי. או ליתר דיוק, אפשר לומר שהעיתונות בכלל ויתרה על תפקידה כסוכן לשינוי חברתי על ידי אימוץ עמדות של ביקורת ודקונסטרוקציה, והטילה את המשימה על מוסדות החברה האזרחית והסתפקה בתפקיד של פרסום… או העברת עמדות. כלומר עזבה את מעגל ההגנה על הרווחים החברתיים וחירויות הציבור ועזבה את העניין עקב העקירה הכלכלית של מוסדות החברה האזרחית.
המבקר:
1- כשר אסא, "דרך האטיקוס", ב"דרך האטיקוס", 2009, עמ' 1-20.
2- מרדכי קרמניצר ויעל סימנדס-יועז, "עתיקה בתשורת", בתוך "עתיקה בתשורת", 2009, עמ' 209-254.
3- Dhibyan Sami, "Daily Journalism and Media", ביירות, 1987, עמ' 375-392.
4- עוזי בנזימן, עורך, "אייפה טייאנו – המדריך הישראלי לעתיד", 2007, עמ' 179-23.
5- דן כספי ויחיאל מור, "תולדות בשארה 1948-1990", 1993, 144-195, 200-224, 230-247.
6 – "ספר משפחת בשארה", כנזכר בספרו של יריב בן אליעזר: "יחסי בשארה משפחה-קהילה", עמ' 145-154.
7- רפאל כהן אלמוג, "הקהילה היהודית", עמ' 329-375.
8. רעים שגב, "לוחמה ביולוגית-אזרחית וביטחון", עמ' 80-128.
[1] צותי יריב וארן ליביו, "תוצאות החיפוש: ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית אינן כפופות להרחבת ההתנחלויות הישראלית", מתוך הספר: עוזי בנזימן, עורך, "התנחלויות ישראליות – התנחלויות ישראליות בגדה המערבית", 2007, עמ' 34-47.
[2] "ועדת העורכים" היא הוועדה המורכבת מעורכי עיתונים שהיוו את הבסיס והמרכז לעיתונאות והתקבלה מרצון לתאם עם נציגי ממשלה – בעיקר סוכנויות הביטחון – ולציית להנחיותיהם במקרים מסוימים בנוגע לפרסום בעיתונות או לא, או לשיטת הפרסום ותוכנו.
[3] אני מציין שהשימוש ב"עיתונות" ו"עיתונאים" מתייחס גם לאנשי תקשורת ותקשורת, ושהדיון בכתבה על עיתונות מתייחס לתקשורת, ומציין שהשתמשנו גם במילה "תקשורת".
[4] החלטת בית הדין לעבודה בקטאר משנת 1990, (ד.ב.א. נג/3-223 פלסטין דואר חברה בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל, עמ' 451-453).
[5] כדאי לעיין בדו"ח ועדת אונקר, שהוזמן על ידי מועצת העיתונות הכללית לחקור את מצב העיתונות בישראל ופרסמה את דו"ח שלה ב-1996.
[6] דו"ח ועדת Uncker הבהיר נושא זה בפירוט.
[7] ראה ספרו "האדם החד-ממדי", המוקדש לביקורת על המימד השיווקי הפרסומי בתקשורת.
[8] דיונים בתחום התקשורת בישראל כתוצאה מהתמורות הרדיקליות במבנה של אמצעי תקשורת זה, תוכנו, תפקידיו ומגמותיו ניתן למצוא בספר "אייפה טיאנה – לימודי תקשורת מהמזרח התיכון", מאת עוזי בנזימן, עורך, 2007, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. הספר הוא אוסף של עדויות אישיות של עיתונאים, עורכים ואנשי אקדמיה העוסקים בתחום, המנסים לעמוד על זוויות שונות של השינוי שתחום התקשורת היה עד לו על כל רבדיו.