2013-08-02
נביה באשיר
לכולנו התברר כי אמצעי התקשורת השונים אינם ערוץ שמשדר את הלך הרוח הציבורי לממשלה ולמנגנון החקיקה ולהיפך, כלומר מעביר את ההחלטות ואת הלך הרוח השורר בקרב פוליטיקאים לציבור, אלא הם אמצעי לגבש ולאילוף דעת הקהל על ידי מתן אינדיקציות מסוימות, צירוף אוצר מילים של כל אחד מהם ובכך לצייר אוצר מילים של כל אחד מהם. קורא בטלה לחדור ולנתח; מנקודת מבט זו, התקשורת היא חלק בלתי נפרד ממנגנון המדינה או הלאום הדומיננטי, ונובעת מהמטרות של אותם מנגנונים ומהאינטראקציות שלהם זה עם זה. כחלק ממנגנון המדינה והאליטה הדומיננטית בחברה הישראלית, הוא נחשב למנגנון הדרה המחזק את הדחיקה לשוליים של המודרים וניזון מהקונצנזוס הציבורי (ההדרה הציוני) לעיתים, ולעיתים מייצר אותו.
מסיבות אידיאולוגיות, פוליטיות ושיווקיות, התקשורת משתמשת לעתים קרובות בקונוטציות סמליות ואוצר מילים כדי להפוך אירוע לאירוע טרגי יותר ממה שהוא בפועל, ומשאירה השפעות עמוקות על תודעת הקורא, כמו העלאת אסוציאציות נפשיות ורוח הרפאים של איום אישי, במיוחד כאשר מדברים על קבוצות שוליות בחברה, כמו קבוצות פוליטיות של "מיעוטים" לאומיים שמובילים את "המחאה". פוליטיזציה של ההפגנות ודרישות המפגינים. כל זה מבוסס על מושגים ומונחים שמקורם באסכולת "הבעיה החברתית", כמו כאוס, אלימות, חבלה, אנטישמיות ואחרים.
הספרות המחקרית, בתקופה שלאחר מלחמת 1973, נעצרה בשינוי הפתאומי בתפקידה של העיתונות הישראלית, המיוצגת בביקורת עצמית בנוגע לדחיקה לשוליים של תפקידה של המעמד הרביעי (אמצעי התקשורת השונים) במעקב אחר עבודתם ופעילותם של מנגנוני הממשלה בישראל. לא ניתן לראות את השינוי הזה דרך הסיקור של התקשורת הישראלית על החברה הערבית, אלא הטרנספורמציה הזו הוגבלה לסיקור בנושאי החברה היהודית בלבד התקשורת הישראלית – על כל צורותיה וערוציה – המשיכה לאמץ את עמדת הממסד הישראלי, הן המדינית והן הביטחונית, ובמיטב המקרים מתייחסת ל"דעות" של כמה מנהיגים ערבים וממקמת אותן בין מרכאות.
אם נסתמך על הדיווחים של עיתון הארץ כמודל של התקשורת הישראלית מיום קבלת ההחלטה לשבות ב-30 במרץ 1976 (החלטה שהתקבלה באמצע פברואר), מתברר שהעיתון תיאר את השביתה מאז ה-3 במרץ כאיום חמור על היציבות הפוליטית והחברתית של המדינה, ותיאר את השביתה של "יום 3" עד 29 במרץ מונחים השאובים מעולם הפשע: "אלימות", "הסתה", "תוהו ובוהו", "תסיסה", "ברבריות", "אבנים" וכן הלאה, וכי מדובר למעשה בסכסוך בין הקהילה היהודית והערבית בארץ; היא סיכמה את הסיבות שהובילו להחלטה זו בשל חומרת "ההסתה המסוכנת" פנימית וחיצונית, וההתנגדות ל"נוכחות יהודית בגליל"; היא טענה שמוסדות המדינה חייבים להתמודד עם השביתה ומנהיגיה על בסיס תפיסת ההלם ושימוש במנגנוני דיכוי כמו משטרה, "כוחות ביטחון" וכלים אלימים. לאחר יום השביתה, מספר ההרוגים והפצועים הגופניים הקשים בקרב המפגינים יוחסו לעוצמת "האלימות של המפגינים".
במהלך תקופה זו, עיתונאים השיגו את המידע שלהם אך ורק ממקורות ביטחוניים ומגורמים פוליטיים יהודים, כל זאת על מנת לתת לגיטימציה לשימוש בכוח צבאי ולאלימות משטרתית קיצונית נגד המפגינים, ולבטל את הפוליטיזציה של השביתה, בנוסף לשימוש בביטויים עבריים בעלי קונוטציות מיוחדות כמו הביטוי "מאורות" (אירועים), המשמש לעתים קרובות לתיאור הרציחות שבוצעו ביקוניים באירופה עידן לעידן המודרני.
דיווחי העיתונות הישראלית שסיקרו את השביתה הכללית ב-30 במרץ 1976, אופיינו במאמציה העיקשים לרוקן את התוכן הפוליטי מכל ההיבטים של ההפגנות, ההפגנות, הנאומים והפסטיבלים הערבים שהתקיימו לפני ובמהלך יום הארץ, ובמיוחד התכנים האזרחיים, ולהחליפם בקונוטציות ובתוכן הלקוחים ממילוני הקרימינולוגיה המסורתית, האנטישמיות וההרס שאין לו מטרה אחרת. אלימות, והרג, ואשר מבוססים על האמירה שאלימות והרס הם אותה מטרה ואינם נושאים קונוטציות פוליטיות. הוסיפו לכך, כמובן, את ההסתמכות הסמויה או המפורשת על האנטישמיות הנצחית הניזונה מאמירת המשפטנים היהודים הקדמונים: "עשיו שנא את יעקב [לנצח]", המסכמת את המנטליות שכל האנשים עוינים את היהודים, לא בגלל התנהגותם או רעיונותיהם, אלא פשוט בגלל שהם יהודים. עם זאת, בחלק מהמאמרים והדיווחים הבודדים על בסיס זה, נראה כי מטרת ה"מהומה", ה"אלימות" וה"חבלה" הזו היא "לדרוש הפרדה טריטוריאלית מהמדינה", ולהתנגד לנוכחות היהודית בגליל, אולם לכל הדרישות וההתנגדויות הללו יש אופי פלילי ופרובוקטיבי יותר מאשר מטרות פוליטיות ואזרחיות.
התקשורת הישראלית סללה את הדרך לשביתה, ימים לפני השביתה, לדה-לגיטימציה מוחלטת שלה, ולהסתיר את השלכותיה ודרישותיה האזרחיות והפוליטיות ברבים מהדיווחים והמאמרים שלה, היא אימצה טון קולוניאלי, עם אוצר המילים, המטאפורות והקונוטציות השונות שלה. חוסר יכולת להבין את מטרות השביתה ומי עומד מאחוריה, שכן השביתה "סותרת" "היגיון" ו"רגשות", וכל "האינטרסים" והשיקולים הרציונליים והמוסריים:
הקמת כרמיאל הביאה לפיתוח רשתות החשמל, המים, הטלפון והרחוב, והביאה לשגשוג כלכלי יוצא דופן ועצום לכל כפרי האזור. בנוסף לעובדים הערבים שנקלטו בכרמיאל, ישנם מאות כפריים שנהנו מהשירותים שנוספו ברחבי כרמיאל, הכוללים שירותים כמו הסעות, העברות, שיווק וכדומה. אולם תושבי כפרי המיעוטים בגליל אינם רוצים לשמוע זאת או להכיר בעובדות אלו.
העיתון הוסיף בכותרת נוספת "שביתה ברברית", כי הסתדרות העובדים הכללית בחיפה וסביבותיה "לא תספק את שירותיה המשפטיים לעובדים ערבים שישבו או ייעדרו מעבודתם ביום 31-3-1976, והם יפוטרו מסיבה זו".
ב-7 במרץ 1976 ראה עיתון "מעריב" חשיבות רבה בהצבעה כי "החלטות ועידת נצרת" (6 במרץ 1976) כללו גם פנייה לאו"ם: "כמה מהדוברים בוועידה קראו לשביתת רעב מול מטה האומות המאוחדות בניו יורק, ופנייה לדעת הקהל העולמית"; כתב "ידיעות אחרונות" דיווח באותו יום: "חוגי הממשלה הביעו את חוסר שביעות רצונם מהחלטות ועידת נצרת וראו בהן את ההחלטות המסוכנות ביותר שהתקבלו מאז קום המדינה".
ראשי המועצות המקומיות הערביות שהצביעו בעד ביטול השביתה […] ביום שלישי שעבר פעלו בחוכמה […] כי הם מבינים ששביתות בעלות אופי מדיני בינלאומי הן אמצעי מסוכן, וכי השימוש בהן עלול לגרום נזק רב למי שמשתמש בהן, אולי אפילו יותר מהמטרה שהשביתה מבקשת להשיג.
מאמר המערכת סיים באיום הממשי על האוכלוסייה הערבית במדינה, מנהיגיה ומוסדותיה: "ניתן לפעול כחוק נגד החלטה זו (השביתה), ומי שינסה ללכת בדרך של הסתה ואלימות יקבל מענה הולם".
ב-21 במרץ פרסם "הארץ" כותרת בעמוד הראשון: "יש לנקוט צעדים קיצוניים נגד השביתה הערבית ב-30 במרץ, העיתון פרסם כותרת בעמוד הראשון: "ההסתה בשיאה: "מי שזורע את הרוח קוצר את המערבולת: אם לא היו צריכים להפתיע את מתכנני השביתה".
מאז תחילת מרץ ואילך השתמשה התקשורת הישראלית בהסתה שהגיעה מהארגון לשחרור פלסטין ובתיאור השביתה במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי כאחת ההצדקות החשובות לדה-לגיטימציה לשביתה. "הארץ" (28 במרץ 1976) פרסם כתבה בעמוד הראשון עם הכותרת: "פעילי המפלגה הקומוניסטית מאיימים להעביר שמות של לא-שובתים לאש"ף".
ההסתה הישראלית נגד האוכלוסייה הערבית, מפלגותיה ומנהיגיה נמשכה לאחר יום האדמה הסתה זו חוזקה בציטוט ניתוחים של אישים פוליטיים וערבים (מומחים לענייני ערבים) עיתון "ידיעות אחרונות" פרסם את הטקסט של הרצאות שניתנו בסימפוזיון שהשתתף בו חוקרים מטעם אוניברסיטת תל-אביב. שמעון שמיר הציג את ההתפתחויות המתרחשות בסביבה הערבית הכללית, והתייחס לאוכלוסייה הערבית בישראל כ"מסה מסוכנת":
בימים אלה עולה מספרם של ערביי ישראל על חצי מיליון, והם מהווים מסה מסוכנת. יצוין כי האוכלוסייה היהודית, ערב קום המדינה, לא עלתה על חצי מיליון איש. […] ישראל עוברת שלב חדש, ועומדת על סף השנים הרזות. מדינת ישראל כבר לא משדרת עוצמה וביטחון כמו פעם.
כמו כן, נשמעו קולות רבים ברחוב הישראלי בדרישה לדה-לגיטימציה של המפלגה הקומוניסטית ומנהיגיה, ושלילת סמכויותיהם של ראשי הרשויות המקומיות הערביות. אהרון גבע התייחס לדרישה כזו במאמר ב"דבר" ב-6 באפריל 1976, שבו אמר כי "זה לא ישפר את תדמיתנו בחו"ל (…) וזה לא יסיר את הסיבה האמיתית להפרעות בנצרת ובמשולש הקטן, שהיא נוכחות של תנועה לאומנית ערבית, או כפי ששמעתי ממספר רב של חיילים זורקים עלינו אבן, כי הם לא רוצים בנו, כי הם לא רוצים אותנו.
התקשורת הישראלית המשיכה בהסתה זו שנים רבות לאחר יום האדמה הראשון, והפנתה איומים ישירים כלפי אזרחים ערבים, עד שהגיעה לכדי הנפת שוט העקירה. הנה עורך העיתון הפופולרי בישראל, ידיעות אחרונות, מאיים עליהם שלושה ימים לפני יום האדמה בשנת 1997, כך (27.3.1997):
הזכות להפגין אינה כוללת את הזכות להשחית לצמיתות, לחסום כבישים, לזרוק אבנים על אוטובוסים חולפים, להתנגש עם המשטרה או להפר את החוק בדרך אחרת. שוב, צריך להבהיר לערביי ישראל שחלק גדול מהישראליות שלהם מבוסס על נאמנותם למדינה ולחוקיה. אם הם ידחו את החוקים האלה, אף אחד לא יכול למנוע מהם לעלות.