שירות הוד מלכותה

2013-07-09

שירות הוד מלכותה

על תפקידה של התקשורת הישראלית בקידום המחשבה הכלכלית הניאו-ליברלית.
נביל ארמלי

מאמר זה עוסק בהיווצרות ובהתפתחות המחשבה הכלכלית הניאו-ליברלית בישראל מאז אמצע שנות השמונים ועד סוף העשור הראשון של האלף השני. המאמר מתמקד בתפקידה של התקשורת הישראלית בכלל, ושל התקשורת הכלכלית בפרט, בקידום מחשבה זו, בהצגתה ובדחיפתה כגישה הכלכלית האקסקלוסיבית וה" אובייקטיבית" היחידה המוצעת.
***
מבוא
בכנס חגיגי שערך העיתון היומי "דה-מרקר", המוסף הכלכלי של עיתון "הארץ", הודה בנימין נתניהו, שר האוצר דאז, כי הופתע מכמות התמיכה שקיבל ומקבל מהמוסף הכלכלי ומהעיתון עצמו בכל הנוגע למדיניות הכלכלית שהוא פועל למימוש. שר האוצר, ולימים ראש הממשלה, הופתעו בהבנה מהתמיכה הזו עבור "הארץ", הנחשב לשמאל הציוני, נתניהו וממשלת הימין שלו נחשבים לסימן רע לעתידה של ישראל, כפי שמאמרי המערכת מראים לעתים קרובות, כי נתניהו עצמו, בישיבה סגורה, נחשב לאחד מאויבי ישראל של צרפת, יחד עם העיתונאים החרדים של צרפת.
סקירת עמדת העיתון הנ"ל לגבי המדיניות הכלכלית שנקט נתניהו מאז כהונתו הראשונה כראש ממשלה וכשר אוצר (1996-1999), ולאחר מכן כשר האוצר בממשלת אריאל שרון (2003-2005), מלמדת בבירור את עמדת העיתון ועורכיו התומכים במדיניות הכלכלית שנתניהו ביקש ליישם ולכונן מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית. עמדת "דה מרקר" לא הייתה שונה מעמדת שאר כלי התקשורת הגדולים בישראל, ובמיוחד התקשורת הכלכלית, שעסקה במחשבה הכלכלית שנשא נתניהו כמחשבה הכלכלית היחידה המסוגלת להבטיח את איתנותה הכלכלית והפיננסית של ישראל.
לתפקידה של התקשורת הישראלית, בכוונה או שלא בכוונה, בקידום המחשבה הכלכלית הניאו-ליברלית הייתה השפעה עמוקה על גיבוש מחשבה זו ותרגומה לפעולות ותכניות ביצועיות שהשפיעו וממשיכות להשפיע על תושבי המדינה באופן יומיומי ומוחשי.
ישראל מסתובבת
לפני שנעמיק בתפקידה של התקשורת בגיבוש המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, עלינו לספק סקירה כללית של התפתחות המחשבה הכלכלית הניאו-ליברלית בישראל. כלכלנים מציינים כי אמצע שנות ה-80 נחשבות לתחילת המהפך הרשמי במדיניות הכלכלית בישראל, ותכנית "התייצבות כלכלית" שהושקה ב-1985 מטופלת כנקודת המפנה מכלכלה ישראלית בעלת מאפיינים סוציאליסטיים לכלכלה בעלת מאפיינים קפיטליסטיים ליברליים. היעדים המיידיים של תוכנית הייצוב הכלכלית היו שלושה: הפחתת קצב האינפלציה הפיננסית (שהגיעה ל-400% בתחילת אותה שנה), איזון מאזן התשלומים וייצוב המשק וחזרה למסלול הצמיחה. למרות שחלק מהסוציולוגים טוענים שמדיניות כלכלית ניאו-ליברלית חדרה למעגלי קבלת ההחלטות הרבה קודם לכן, יש הסכמה ש-1985 הייתה שנת השינוי. תוכנית הרפורמה הכלכלית הגדירה מחדש את היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, והובילה לחיזוק מעמדן של קבוצות שנהנו ממדיניות ניאו-ליברלית על חשבון קבוצות אחרות. במסגרת המדיניות החדשה הפך בנק ישראל לשחקן מרכזי במשק, ולדעתם של בכיריו חשיבות רבה בעיצוב האוריינטציות הכלכליות של המדינה. בפועל, קובעי מדיניות בבנק ישראל ובמשרד האוצר הצליחו להעביר את ישראל לעידן הכלכלה הניאו-ליברלית על ידי ביצוע שינויים מבניים במדיניות המוניטרית והפיסקלית, במגזר הבנקאי והפיננסי ובמדיניות התמיכה החברתית.
מ"אנחנו" ל"אני"
התמורות הכלכליות הנ"ל בישראל הביאו לשינוי מהותי במבנים החברתיים והכלכליים של המדינה, בדיוק כפי שקרה במדינות רבות אחרות שעברו את אותן התמורות מכלכלה סמי-סוציאליסטית-דמוקרטית למערכת כלכלית ליברלית/ניאו-ליברלית בסגנון תאצ'רית וריאגנית. עד אמצע שנות ה-80 לא היה לאדם מעמד מרכזי במשק לאדם הממוצע ששמרה עליו והגנה עליו מפני סיכונים שונים, כמובן, מערכת הסקטור הציבורי ומערכת איגודי העובדים החזקה השתייכו לאחת משתי המערכות הללו. הדבר העיקרי שמערכות אלו סיפקו לפרט היה ביטחון תעסוקתי וכלכלי, בין אם בשלב העבודה ובין אם בפרישה. מנקודת מבט זו, העיסוק של הפרט הממוצע בעניינים כלכליים היה מוגבל מאוד, מכיוון שהוא לא היה צריך במקור להבין את מה שאחרים "מעל" עמלו להגדיר וליישם.
כניסתה של ישראל לשלב הכלכלי הניאו-ליברלי החל מאמצע שנות ה-80, הובילה, בין היתר, להיחלשותן של שתי המערכות הנ"ל, המגזר הציבורי ואיגודי העובדים, ולצאת הפרט הממוצע ממעגל הגנתו כדי לקבל אחריות עיקרית למצבו הכלכלי בהווה ובעתיד. במסגרת התוכנית הכלכלית החדשה צמצמה ישראל מאוד את שירותי הרווחה והטיפול לאזרחים, והעבירה אחריות זו ליחידים עצמם; הליברליזציה של הפיקוח על העבודה בשווקים הפיננסיים וכניסתם של שחקנים חדשים רבים לזירה זו, ופתיחת הדרך לבנקים מסחריים וקרנות השקעה מקומיות וזרות, הביאו לכך שהם שיחקו תפקיד גדול יותר בשווקים הפיננסיים, וההתעניינות המוגברת של המוסדות הללו ב"משקיע הפרטני", ולכן החלו לפתח "מוצרים" שונים להשקעה, שניתן לראות בהם אגרות חוב ואיגרות חוב כאדם בעל מודעות כלכלית מתקדמת וידע שמכשיר אותו להיות אחראי על גורלו ועתידו הכלכלי והפיננסי.
הדינמיקה האמורה של טרנספורמציה כלכלית וחברתית לא הייתה נמשכת ללא הנוכחות והפיתוח של מדיה שעומדת בקצב, מזינה ומקיימת אינטראקציה עם השינוי הזה. יציאתו של הפרט מ"הגנה" על מערכת המגזר הציבורי ומערכת איגודי העובדים והפיכתו לאדם העיקרי האחראי לגורלו הכלכלי והפיננסי הביאו להיווצרותו של מצב חדש בו אדם זה נזקק למידע כלכלי ופיננסי כדי לקבל החלטות נכונות. הרפורמות שהשפיעו על השווקים הפיננסיים הפכו אותם לזירה יעילה ואינטראקטיבית בה משתתפים אלפי אזרחים בפעילותה היומיומית ועשרות אלפים ויותר מושפעים מתוצאות המסחר בשוק שלה. עד מהרה, התקשורת הבינה שהרחוב חיפש חדשות ומידע כלכלי יומיומי. כמובן שהמדיה הכלכלית הצומחת לא הצטמצמה לעיתונים ולמדיה המודפסת בלבד, אלא התפתחה מאוחר יותר לכלול תוכניות טלוויזיה ורדיו מיוחדות, ואתרי אינטרנט רבים הקשורים לבתי תקשורת גדולים או עצמאיים.
ניתן לומר כי הפריחה הגדולה שהעיתונות הכלכלית הייתה עדה לה התרחשה בתחילת האלף השני, כאשר הוקמו מספר כלי תקשורת כלכליים מיוחדים, כגון העיתון והאתר "דה מרקר", העיתון והאתר "כלכליסט", ואתרים מיוחדים נוספים שלא החזיקו מעמד זמן רב. מי לקח אז את היוזמה להתגבש ולפתח את המדיה הכלכלית, והאם יש קשר בין הרקע של מייסדי ובעלי המדיה הללו לבין הקו העריכה שאימצו מלכתחילה?
סקירה של מפת התקשורת הישראלית והתפתחותה בשלושת העשורים האחרונים ועד היום חושפת בפני הקורא את עומק היחסים בין תקשורת זו לבין המגזר הפרטי והקהילה העסקית בישראל. הקשר בין מוסדות העיתונות להון אינו מוזר, שכן מוסדות העיתונות הללו הם, ברוב המוחלט של המקרים, חברות מסחריות המבקשות להשיג רווחים כספיים ולהשיג רווחים לבעליהן. עם זאת, אנו מוצאים כי המצב במקרה של התקשורת הישראלית שונה מכיוון שהבעלות על התקשורת המרכזית מוגבלת לקבוצה מצומצמת של בעלי הון המחזיקים בחברות שונות ומוסדות מסחריים במגזרים כלכליים אחרים. במחקר שהוכן בשנת 2011 תחת הכותרת "ניתוח תחזיות כלכליות של ריכוזיות וצומת בעלות בתקשורת", שפרסם מרכז המחקר של הכנסת, נאמר כי מידת הריכוזיות הגבוהה בשוק התקשורת הישראלי ניכרת בצמתים של בעלות בכלי התקשורת השונים, לאור הקבוצות הכלכליות הגדולות שאנו סובלים מהרוב הפעיל של התקשורת הישראלית, בה אנו מוצאים את הקבוצות הכלכליות הגדולות. תחומים עסקיים שונים, מה שהופך את נושא היושרה העיתונאית, הסטנדרטים המקצועיים והאובייקטיביות לאתגרים איתם מתמודדים עיתונאים ועורכים מדי בוקר. באותו מחקר נכתב כי "לשוק האשראי הישראלי יש ריכוזיות גבוהה, ולכן התשואה על ההשקעה בתקשורת בישראל נמוכה יחסית, ולעיתים אף שליליות נתונים אלו עלולים להוביל לבעלות על עיתונים וכלי תקשורת, לא משיקולי רווח או מתוך מטרה ליצור עיתונאות מקצועית, אלא משיקולים אחרים הקשורים להשפעה המסחרית של הבעלים או ההקשר הזה.
העדות הטובה ביותר למילים המוזכרות בציטוט לעיל קרתה לאחרונה בעיתון היומי מעריב; העיתון נמצא במצוקה כלכלית מאז סוף שנות ה-90, ועולה לבעליו, משפחת נמרודי, הפסדים של עשרות מיליוני שקלים מדי שנה, והפך לדוגמא חיה למשבר הכלכלי המאיים על מגזר המדיה המודפסת בישראל. בתחילת 2011 החליטה קבוצת דיסקונט השקעות בבעלות איש העסקים נוחי דנקנר לרכוש את העיתון, והזרימה אליו קרוב ל-400 מיליון שקל תוך פחות משנתיים. העסקה הזו העלתה גבה משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא חוסר כדאיות כלכלית בהשקעה כזו לאור המשבר שממנו סובל מגזר התקשורת באופן כללי, והשנייה היא שדנקר ביצע את העסקה הזו בזמן שקבוצת החברות שלו סובלת ממשבר פיננסי מחריף שמאיים על הישרדותה בשווקים. על רקע זה, הסכימו הניתוחים שהסיבה העיקרית לרכישת מעריב על ידי דנקנר היא חתירתו לשלוט בכלי תקשורת שיסייע לו לשפר את תדמיתו בעיני דעת הקהל ולהתמודד עם גל הביקורת שספג על הדפים והמסכים של כלי תקשורת ישראלים שונים בשל גישתו הניהולית וההשקעות המפסידה. ואכן, עדויות ליושר האנליסטים לגבי הכוונה האמיתית של עסקת מעריב לא איחרו להופיע לאחר שהעיתון התנגד נחרצות להמלצות ועדה רשמית שהמליצה להפחית את רמת הריכוזיות במשק הישראלי באמצעות פירוק קבוצות ההשקעה הפירמידליות השולטות במספר רב של חברות בתחומי עבודה שונים, בראשות קבוצת ההשקעות נוחי דנקנר. היה ברור כי עמדתו הביקורתית של העיתון על המלצות הוועדה מתאימה מאוד לבעליו החדשים של העיתון.
קונצנזוס על ניאו-ליברליזם
הזכרנו לעיל כי התפתחות העיתונות הכלכלית בישראל הייתה קשורה קשר הדוק לתמורות שחלו במדיניות הכלכלית שם מאז אמצע שנות השמונים, עם המעבר למודל הכלכלי הניאו-ליברלי מנקודת מבט זו, היה זה טבעי שהתקשורת הכלכלית תהפוך למנגנון החשוב ביותר לקידום המחשבה הכלכלית החדשה. בהתאם לכך, דעות ניאו-ליברליות, כמו צמצום תפקיד השלטון בתפקוד השווקים, הפרטת שירותים, שינוי דפוס יחסי העבודה, החלשת איגודי עובדים וכדומה, הפכו להשערות מעין-מדעיות שאינן פתוחות לוויכוח ומייצגות עובדות כלכליות אובייקטיביות ונייטרליות, ולא השקפות המייצגות מערכת ערכים ספציפית בין מערכות והשקפות אחרות. ההשלכות החברתיות השליליות של אימוץ המודל הניאו-ליברלי, כגון עלייה ברמות העוני, הגדלת הפערים בין המעמדות החברתיים וירידה ברמות הבריאות והשירותים החברתיים, הוצגו על ידי העיתונות הכלכלית כהשלכות בלתי נמנעות על הצמיחה הכלכלית הכללית.
בכתבה על התפקיד שמילאו העיתונים הכלכליים במשבר הכלכלי העולמי שפקד את כלכלות העולם ב-2008, אומר חוקר החברתי יוסי דהן: "בשלוש השנים האחרונות נוצרה קונצנזוס מדעי ואתי של מחשבה ניאו-ליברלית בעיתונות הכלכלית. העיתונות הזו, שחיה מההכנסות של המוסדות הפיננסיים, נותנת את הגישה החופשית של שוק הפרסום והקמפיינים החופשיים שבהם אנו קוראים בישראל תמכה העיתונות הכלכלית במדיניות הניאו-ליברלית שננקטה על ידי מקבלי ההחלטות בישראל, ובראשם בנימין נתניהו". במקומות אחרים מראה כותב המאמר כיצד הצליחה התקשורת הכלכלית להפוך חלק גדול מהעובדים בחברות ובמוסדות פיננסיים, כמו מנהלים, אנליסטים וברוקרים, לכוכבי תקשורת, וכיצד הצליחו האנשים הללו לשלוט בזירה התקשורתית כדי להשפיע באופן ברור על ניתוח האירועים ועל פרשנותן של תופעות כלכליות וחברתיות, אילו היו זו מנקודת מבט ניאו-ליברלית בלבד.
לא ניתן להפריד את המציאות הפוליטית מהמציאות הכלכלית, שכן כל אחת מהן היא מראה של השנייה. לא ניתן להבין את התפקיד של מוסדות התקשורת בקידום המחשבה הניאו-ליברלית במנותק מהשינויים הפוליטיים שחלו בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים, ובראשם הירידה החדה במעמדו של השמאל הישראלי והדומיננטיות הכמעט מוחלטת של מפלגות הימין בזירה הפוליטית. אין כאן מקום לדון בהרחבה בסיבות לירידת השמאל, אך ירידה זו כללה גם היעדר כמעט מוחלט של מחשבה כלכלית שמאלנית הסותרת את המחשבה הניאו-ליברלית, למעט זו הליברלית.
עדות נוספת להתבססות התקשורת הכלכלית בקופסת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית הופיעה בסיקור העיתונות של תנועת המחאה העממית שהרעידה את הרחוב הישראלי בקיץ 2011. גל המחאות שהחל על רקע תנאי החיים הקשים זכה לאהדה תקשורתית רחבה, לרבות אהדה מהעיתונים הכלכליים, עם זאת, למרות הקונצנזוס בקרב הבעיות הכלכליות והסוציולוגיות הרבות שהובילו לבעיות הכלכלה והסוציולוגיה. במשך שלושה עשורים, התקשורת הכלכלית התעקשה על דעה אחרת שסבורה שהבעיה אינה באידיאולוגיה הניאו-ליברלית עצמה, אלא ב"כשל השווקים" ובקיומם של מכשולים אחרים שאינם קשורים לאידיאולוגיה זו. מנקודת מבט זו תמכו כל העיתונים בהמלצות ועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות גל המחאות, ואשר קראה לרפורמות חברתיות-כלכליות שונות, אך נשארה במסגרת האינטלקטואלית הניאו-ליברלית.
סקירה של ההיסטוריה וההתפתחות של העיתונות הכלכלית בישראל מאשרת כי עיתונות זו לא הייתה יכולה לקרוא לשינוי המודל הקיים, שכן היא בסופו של דבר חלק בלתי נפרד ממנו.

שיתוף המאמר:

המאמרים האחרונים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

יום האדמה מנקודת מבטה של ​​התקשורת הישראלית

תקשורת לא מספקת וחברה צרכנית, על היעדר עיתונות כלכלית בתקשורת המקומית שלנו

מאמרים קשורים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

האתיקה המקצועית היא העקרונות, ה"כללים" וה"מערכות" שהצטברו במסגרת מקצוע מסוים לאורך תולדותיו ובאמצעות מאמציהם של האחראים עליו כל דיון באתיקה הוא בסופו של דבר גישה פילוסופית החוזרת חזרה למקור המקצוע ולאותם ערכים שקיימים ביסודו, הם אלו המסדירים את המקצוע שלאחר מכן.

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

הערב שלי לא היה שגרתי, הוא היה עמוס בחדשות מהעולם הערבי והאסלאמי על הפגנות נגד הפקת סרט העליב את הנביא עליו השלום וברכה, שנקרא "תמימות המוסלמים". לתרגל את הטבע האנושי שלי ולהאזין לשירים שעוזרים לי להתפייס עם עצמי ולנקות את דעתי כדי להתקדם במנטליות של לוחם לקרבות הקרובים.

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

ברצוני להתחיל בשאלה האם פוליטיקה ומקרה הם בני לוויה; בפוליטיקה אין צירופי מקרים, ובצירוף מקרים אין פוליטיקה. זה לא אומר שהחלטות פוליטיות מסוימות לא יכולות להופיע או להיות מוצעות כאילו הן תוצאה של מקרה הפוליטיקה מנצלת את הסיכוי כדי להסיר את האופי הפוליטי מהפוליטיקאי ולהציגו כהזדמנות בלבד כדי להגביל את ההתנגדות אליו או לא להתריע בפני המתנגדים לו. זה, כלומר פוליטיקה, פירושו לפעמים להראות דברים מסוימים כצירוף מקרים בלבד כדי למחוק את הפן הפוליטי שבה, למרות התכנון המוקדם לכך, ולמרות החישובים הברורים של רווח והפסד בעניין.

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

תוצאות הבחירות האחרונות בישראל עוררו מחלוקת רחבה בכמה נושאים הקשורים ליחס בין הציפיות למהלך הבחירות מחד גיסא, ותוצאותיהן הפוליטיות והמפלגתיות ומבנה הקואליציה הממשלתית מאידך גיסא.