2013-10-11
מחבר המאמר: זכריה מוחרב
המאמר הבא אינו ניתוח של הקולנוע הישראלי, אלא רק ההתרשמות שלי לאחר הצפייה בסרט הישראלי "בית לחם", שכתבתי יחד עם הישראלי יובל אדלר והבמאי יליד יפו, עלי ואקד. הצפייה שמשכה אותי לחזור שוב לאולמות הקולנוע, בתקווה למצוא תשובות לרבות מהשאלות הפנימיות שרדפו אותי, והחשובה שבהן הייתה "האם זה הפלסטיני?!"
רבים יטענו שהסרט הוא תעמולה ומבוים ומשרת אג'נדה ציונית, הדוגמה הגדולה ביותר לה הם הטורים הביקורתיים שתיארו אותו כיחסי ציבור לשירות הביטחון הכללי הישראלי "שב"ק" (ראו וואלה) ואחרים שתיארו אותו כמקדם ממולח של אג'נדות ביטחוניות ישראליות (ראו "הארץ ובעיקר כתבתו של גדעון לוי") אז בכל מקרה למה "כאב הראש"! אבל זה יסביר הרבה מהאהדה של העולם המערבי לנרטיב הישראלי, שכן אין אסטרטגיה פלסטינית ברורה ומאוחדת לחשוף אותו ולחשוף את השקר שלו. היעדרות שעם ערבולת ישראלית שנלמדה בקפידה וחוסר מעש פלסטיני-ערבי, הפכה את התליין לקורבן, מה שמסביר עוד מדוע נקרא גיבור הסרט "דרדס" שבגד ב"שרגמאל" (איש השב"כ, במקרה שלנו)!
חשוב להתחיל בהתייחסות לאירועי הסרט. הסרט "בית לחם" מספק הצצה לעולמה האפל של סוכנות הביון הישראלית "שב"ק, כאשר הדרך היעילה ביותר להפעיל סוכן היא באמצעות האנשים הקרובים אליו ביותר.
הסרט עוסק במערכת היחסים המורכבת בין רזי (צחי הלוי), קצין המודיעין הממונה על מחוז בית לחם, לבין סנפור (שאדי מרעי), אחיו הצעיר של מפקד גדודי אל-אקצא בעיר, איברהים. ראזי מגייס את דרדס כסוכן כשהוא בן חמש עשרה, ומשקיע זמן רב בבניית מערכת היחסים ביניהם. דרדס, שגדל על ידי אחיו, מוצא ברזי חבר ודמות אבהית לחיקוי, מישהו שהוא יכול להאמין בו ולסמוך עליו.
כיום בן שבע עשרה, דרדס מנסה לתמרן בין דרישותיו של רזי לנאמנותו לאחיו, ומוצא את עצמו חי חיים כפולים ונאלץ לשקר לשניהם. כאשר השב"כ מגלה את מידת מעורבותו של דרדס בפעולותיו של אחיו המבוקש, רזי ודרסף מוצאים את עצמם במצב קשה.
מאוחר יותר, אחיו של דרדס, איברהים, נרצח לאחר שדרדס גורש על ידי ראזי מהעיירה – בית לחם – כדי שלא ייפצע. לאחר ההתנקשות סנפור ניגש לגדודי אלאקצא וזהותו מתגלה, כך שגדודי אלאקצא מציגים בפניו שתי אפשרויות: או הוצאה להורג או ביצוע פעולת נקמה לאחיו – הריגת חברו ראזי.
דרדס פוגש את ברזייר ומנסה לשכנע אותו לקחת אותו לתל אביב לאחר שבראזייר מסרב, דרדס הורג אותו באכזריות.
מה שהוזכר הוא רק סיכום של אירועי הסרט באופן כללי, אך האירועים אספו אמירות רבות שיש להזכיר שכן הן תרמו רבות לחיזוק רעיונות קדומים ושליליים על ערבים, שהחשוב שבהם הוא השקר; בגידה ובגידה.
הסרט מתחיל בשיחת טלפון בין קצין שב"ק, רזי, וסוכן בשם אבו רזי שואל אותו בצורה פרובוקטיבית, "אבו יוניס, למה בנו של אדם המציא את השפה?" אבו יוניס עונה לו, "אז הוא יכול לשקר", וזה מה שנראה לאורך הסרט הערבי תמיד משקר, הוא אומר את האמת רק כשאתה מרמה אותו, מעליב אותו, או מאיים עליו "סנופור" שקרים לראזי, מנהיג גדודי חללי אל-אקצא, איברהים, משקר לנציגי ההתנגדות הפלסטינית שלו, למפלסטין.
הסרט גם הראה כי ה"שב"ק הוא המעסיק הגדול ביותר של בני נוער פלסטינים בגדה המערבית, שכן המידע שהתקבל לא היה מסנפור בלבד, אלא ממספר רב של מודיעים. שלא לדבר על כך שההתנקשות במנהיג גדודי חללי אל-אקצא, האח סנפור, הגיעה על סמך מידע מודיעיני שנאסף ונוטר על ידי מספר רב של מודיעים!
בנוסף, הסרט מראה שהגדודים הפלסטינים עובדים רק בשביל כסף. חמדנות וקמצנות הם המניעים העיקריים שלהם. לא התנגדות או לחימה בכיבוש. מהסרט עולה כי מנהיג גדודי אל-אקצא, איברהים, בגד בחברים שלו ומקבל כסף מחמאס תמורת פעולות קדושים בתוך ישראל! בנוסף לכך שאברהם לא סיפר לחבריו, הוא שלח את אחיו הצעיר לקבל את הכסף ולא סמך על אף אחד אחר כשדרדס היה מחוץ לבית לחם ולא יכול היה ללכת לקבל את הכסף, הוא לא שלח את חבריו, אלא הלך בעצמו וסיכן את חייו! כל זה מלמד על חמדנות וחמדנות לכסף ורק לכסף, וגם כשאיברהים הלך לקבל את הכסף מבעל החנות, שנתן לו את האמון ואירח אותו והציע לו קפה, הזכיר לו איברהים שאחיו חייב לו. הוא דיבר אליו בטון "בריון" – אם יורשה לי לומר – והפחיד אותו, "תגיד לאחיך שיביא את הכסף… לא שכחתי ממנו…"!
בסצנה אחרת בסרט מוצגת קבוצה גדולה של אנשי גדודי חללי אל-אקצא ממתינה לפקיד פלסטיני ליד דלתו במשך שעות בתמורה לכסף. סצנה אחרת מראה את גדודי חללי אל-אקצא חוסמים את כביש השר ויורים באוויר, מה שגרם לו להימלט מהם במכוניתו ואז אותם אנשים תוקפים את משרדו של פקיד ומאיימים עליו בנשק לשלם להם כסף.
הסרט גם מדגיש ש"הערבים אינם בטוחים" היחס ההומני הזה של השוטר ראזי נתקל באכזריות של הסוכן דרדס המילה "האהבה שלי" שנהג לומר לדרדסים. דרדס לא רק יורה ברזי, הוא מרסק את ראשו בסלע גדול למוות! מדיניות "שובר העצמות" זכורה היטב בשני מקרים, הראשון היה מבצע אוטובוס 300 ב-1984, שבו הרג הצבא ארבעה פדאיינים (ג'מאל מחמוד עיסא אבו ג'מעה; מגדי אחמד אבו ג'מעה; סובהי שחאדה אבו ג'מעה; ומוחמד סובהי בראקה) שניסו לחטוף את הנוסעים בהצהרה של אסיר אחד , אהוד יתום, לעיתון "ידיעות אחרונות" בראיון עיתונאי ב-1996, אמר: "ניפצתי להם את הגולגולת בהוראת הנשיא אברהם שלום, ואני גאה בכל מה שעשיתי". במקרה השני, שזכור לנו היטב מהאינתיפאדה הראשונה ב-1987, "איש השלום" רבין התמודד עם האינתיפאדה באלימות וניסה לדכא אותה בדרכים שונות, אך הוא נכשל בכך ne-breaking, וקבע כי שיטה זו יעילה יותר מירי אש חיה, כי שבירת עצמות, בעיקר עצמות הידיים, מונעת מצעירים להשתתף בהפגנות או לזרוק שוב אבנים! שני המקרים מאשרים ששבירת עצמות אינה המצאה פלסטינית, היא המצאה ישראלית פר אקסלנס, כאילו יש ניסיון של מפיקי הסרט לעבוד על שינוי הדימוי המנטלי בתודעת הצופה, שעוד לפני הסרט ידע מי אבי מדיניות "שובר העצמות".
לאחר שדיברנו על מה שהסרט הציג, כדאי להזכיר גם את מה שהסרט לא הציג. "בית לחם" מתחיל כשראזי מגייס את דרדס, אבל הצופה לא יודע איך גויס הדרדס הקטין?! אילו לחצים הופעלו עליו לעבוד עם השב"כ?! כיצד נוצלה מצוקתו לצורכי ביטחון ישראליים גרידא?! היעדרה של הסצנה הזו לא מגיע משום מקום, אלא מחזק עוד יותר את התעמולה של הסרט ואת הניסיון העלוב שלו לייפות את דמותו של ה"שב"ק" בפרט והכיבוש בכלל.לא משאיר מקום לאהדה לדרדסים.
מדברים גם על כוונות, הסרט מדבר על "בית לחם", שהיא כמובן ארץ עם אופי נוצרי, אבל כל הדמויות בסרט, פרט למי שברח לביתו, מנהיג גדודי אל-אקצא, איברהים, לפני שנרצח וסירב להודות היכן הסתתר בהתחלה, אבל אשתו נחשפה מאוחר יותר שהוא מתנקש! כאילו יש ניסיון להגביל את הסכסוך ולצמצם אותו בין יהודים לאסלאם! כאילו הסכסוך הוא דתי ולא פוליטי על אדמה ומקום, וזה מסביר גם את שנאת ישראל למוסלמים, מתוך ידיעה שהאחים הנוצרים הם שותפים מלאים למאבק ולהתנגדות הפלסטינית, ואנו מזכירים ביניהם, למשל, אך לא רק, את הלוחם ג'ורג' חבש.
ברור כי הסרט, שיוצריו טוענים כי הוא מבוסס על עובדות ישראליות מוכחות וארכיוניות, ולאחר בחינת וסקור תולדות המאבק הפלסטיני, נראה כי הסרט שילב את סיפורו של השהיד חסן אבו שיירה וחלק מסיפורו של השהיד חמזה אבו סורור, ששניהם לימדו את השב"כ שלעולם לא יהיה לקח של ישראל לעולם. איך לא, כששחקניו ערבים, וגם מחברו ערבי! זה באמת מצער שמיטב האמנים והיוצרים שלנו משתתפים בעבודות דומות אם התירוץ הוא המצור האמנותי והכורח בעבודה, אז עדיף להם לפנות לתחומי יצירה אחרים, כמו הוראה, למשל.