הדיאלקטיקה של התוכן והסגנון של השיח הפוליטי הערבי והיכולת לשנות

2016-07-18

אמל ג'מאל

מנכ"ל מרכז מדיה – נצרת

יש הקוראים להפרדה בין העבודה הפוליטית הלאומית לאזרחית, בטענה שהעבודה הפרלמנטרית צריכה לתת עדיפות לעבודה האזרחית, ולהשאיר את העבודה הלאומית להקשרים אחרים. יש גם כאלה שמתנגדים לסגנון של כמה נציגים ערבים, מבלי לחלוק איתם על תוכן הדברים שהם אומרים. לטענתם, הסגנון של חלק מהנציגים הוא פרובוקטיבי ולכן מוגבל ביכולתם להעביר את דרישותיהם הלגיטימיות בצורה הולמת לקהילה היהודית ולממשלה.
אני לא מסתיר ממך שאני בין הטוענים שיש רמות של עבודה פוליטית ושעלינו לתכנן אותה ולהפריד את מטרותיה לפי האינטרסים שלנו. עם זאת, חלקם לקחו את ההפרדה הזו לרמות שלא נועדו ואינן יכולות לממש את הפוטנציאל של פעולה פוליטית. הדרישה של הנציגים הערבים להסתפק בדרישות האזרחיות היא הגבלה של הלגיטימיות הפוליטית שלנו כבנים ובנות של האנשים שהממסד השלטוני מנסה להסתיר מהמציאות כדי להגביל אותנו לזהות אזרחית שהיא קובעת את תכונותיה. ההתמקדות בשיטה בלבד מתעלמת מהמציאות הישראלית המדכאת ומנסה לשלול מההנהגה הערבית את הלגיטימיות שלה.
ההפרדה בין הלאומי לאזרחי בעבודה הפוליטית היא בעצם הפרדה אנליטית וקוגניטיבית שאינה יכולה להיות זמינה במלואה בשטח, כי הדאגה הלאומית ממסגרת את העבודה הפוליטית האזרחית ונותנת לה את התכונה המיוחדת שלה, כשם שהאזרחית נותנת ליצירה הפוליטית הלאומית אפשרות להתבטא בצורתה האמיתית כפי שהיא רואה אותה נכונה. אנחנו טוענים שזה לא הוגן כלפינו. העוול הזה הוא אזרחי אבל הוא מבוסס על הזהות הלאומית שלנו. לכן אנו דורשים זכויות אזרח על בסיס הזהות הערבית הפלסטינית שלנו, ועל בסיס זה זכויותינו מוזנחות, נדחקות לשוליים ומופרות. מאידך, אנו דורשים שוויון זכויות אזרח על אף זהותנו ועל הזכות לשמר אותה – מתן לגיטימציה לה כחלק בלתי נפרד מזהותנו האזרחית, אותה מנסות השלטונות לצמצם לזהות קטומה בכפוף לזהות הרוב היהודי במדינה, השוללת את זכותנו למקום ולזמן בו אנו חיים.
נכון שלא ניתן לשחרר את פלסטין מהמצע של הכנסת, וסוגיות הקשורות לאופי הפנימי של החברה הערבית לא ניתנות לפתרון ממצע של פרלמנט שחוקק חוקים לא הוגנים נגד החברה הזו. עם זאת, יש להדגיש שהחוקים המפלים הללו לא נחקקים בגלל שאנחנו אזרחים רגילים, אלא בגלל שאנחנו ערבים פלסטינים וחלק מעם שלם שממשלת ישראל לא רוצה להתקיים או להשתחרר. לכן, לא ניתן ולא צריך לגרוע בסוגיה זו מהציביליזציה שלנו, ומכאן יש להדגיש כי יש לה אופי מיוחד מבלי ליפול למלכודת הבידוד וההסתגרות, אלא בדרישה לערוך שינויים בציוויליזציה הישראלית שיהיו בקנה אחד עם זהותנו ולא ההיפך.
מערכת הזכויות אינה מובן מאליו שקיים בטקסטים או תבניות משפטיות מוכנות. זהו תהליך מתמשך של ניסוח המבטא את הדינמיות של החברה. מערכת הזכויות היא שיקוף של מה שהתגבש על סמך יחסי הכוח הקיימים בנסיבות היסטוריות ספציפיות, וקשה לשנותה מבלי לשנות את יחסי הכוחות שגיבשו אותה. מכאן שהמשפט הישראלי והגדרת הזכויות העניקו עדיפות מבנית לזכויות הרוב היהודי, ופרשנויות החוק על ידי בתי המשפט בישראל אינן אלא אישור, העמקה והשרשה של זכותו של הרוב היהודי במדינה למקום, זמן ומשאבים. המבנה הנפשי והקוגניטיבי הגלום במשפט הישראלי מניח את קיומה של החברה וההיסטוריה היהודית לפני שיטת האזרחות הישראלית, וזה מה שחוק השבות הישראלי כולל. לפיכך, כל פרשנות לחוק מאשרת את מעמדם המשני של הערבים וכפיפותם למדינה, זהה לחזון היהודים את עצמם ואת הארץ.
זהו ליבת הסכסוך שיש לנהל ומתמצה בהתנגשות בין הבולטות של הזהות היהודית במשפט על פני המושג הממשי של אזרחיות, שאין לה זהות מוציאה ואינה יכולה להגביל את עצמה לחלק מהאזרחים ולהדיר אחרים, אם היא אמיתית. אזרחים הם אלה שיש להם את הזכות לקבל זכויות, וזכויות אלו יכולות להיות שוות רק אם נרצה לדבר על המשמעות המהותית של אזרחות. זוהי המטרה של עיסוק באדיבות, שהיא להשיג זכויות המבוססות על הזכות לאזרחים לקבל זכויות וריבונות על המדינה. המשמעות היא שעבודה פוליטית אזרחית מכוונת להסיר את הגורמים השוללים זכויות ממי שיש להם את הזכות לקבל זכויות ושאינם הוגנים לזכויותיהם. עבודה זו ניתנת לניהול באמצעות הידברות בתוך מערכת הזכויות גם אם היא אינה עומדת בתנאים הבסיסיים בשל הטייתה כלפי קבוצה מסוימת של אזרחים.

נכון לומר שאין בישראל שיח אזרחי לא לאומני, כי השיח ה"אזרחי" הישראלי הוא יהודי במהותו ולכן לא הוגן כלפי כל מי שאינו יהודי, במיוחד אם הוא פלסטיני. מנגד, הטענה הישראלית לדמוקרטיה היא המצע שממנו ניתן להבהיר את הסתירה בין השיח האזרחי הדמוקרטי לשיח ה"אזרחי" הישראלי. הדבר הופך את הפרלמנט והמרחב הציבורי הישראלי למרחב שבו ניתן לפעול על מנת להבהיר את התמונה הסותרת בשיח הפוליטי והמשפטי הישראלי. יש הטוענים שתהליך הבהרת התמונה הוא מובן מאליו, ושהחברה הישראלית גזענית ואין לשנות את עמדותיה. יש הטוענים שמנטליות המאסטר המושרשת בתודעה היהודית הישראלית אינה יכולה לוותר על יתרונותיה מרצונה החופשי. גם אם שתי הטענות הללו נכונות, מי שלא מאמין באפשרות להשפיע דרך הפרלמנט ומנצל את המצע להעברת מסרים פוליטיים שלא נועדו להשפיע, אני לא יודע עד כמה אפקטיבית עבודתו הפרלמנטרית, אלא אם כן הוא מתכוון להחמיר את המצב המתוח ממילא. לפיכך, אין אנו יכולים לוותר על ההזדמנות לפנות למצפון הציבור בישראל ובעולם על גזענות המבנה הפוליטי והמשפטי הישראלי ולחשוף את פגמיו באמצעות מנגנונים הנדרשים על פי המעמד האזרחי. המסוגלים ביותר לעשות זאת הם בעלי ניסיון ישיר, השולטים בשפה פוליטית ומבינים את מאפייני המנטליות הישראלית.

מכאן שהפנייה לאחר הופכת למטרה חשובה בפני עצמה, שכן תקשורת היא חובה אזרחית ולאומית כאחד, ונטישת אפשרות השינוי הקיימת, גם ככוח סמוי במציאות, גם אם היא מרגיזה, יכולה להיחשב כפגיעה באינטרסים שלשמם בא הייצוג הפוליטי במקור. המשמעות היא שמנגנוני השיח חייבים להיות מגוונים ונתונים לשיקולים עקרוניים, המשנים את המציאות על ידי שינוי המנטליות השלטת ברצון ובשכנוע על מנת להבטיח את מוסר המאבק ואת עקביותו הנפשית והמעשית.
פיתוי הנמען והדמיית מצפונו ומוחו בהתאם לנסיבות היא הנדסה פוליטית שאי אפשר לזלזל בה. נכון לומר ששום זכות לא אובדת אם עומד מאחוריה מישהו שדורש אותה. עם זאת, צורת התביעה הופכת לגורם חשוב במתן לגיטימציה או הסרת הלגיטימציה מהטענה, משום שהסגנון יכול להפוך לגורם בפני עצמו, המספק אינדיקציות ברורות לתוכן התביעה ולמידת אמיתותה ומהימנותה. תוכן הנאום שואב חלק ממשמעותו מהסגנון שלו, והפרדה בין השניים היא לא יותר ממשחק הצדקה. כל הפילוסופים של הרטוריקה טענו שההרמוניה בין התוכן והסגנון מחזקת את השיח ותומכת בו קוגניטיבית, מוסרית ואינטלקטואלית.
בין הדברים החשובים בעבודה הפרלמנטרית הוא ערעור השיח הפוליטי והמשפטי הדומיננטי, חשיפת פגמיו וחשיפת ההיררכיה הערכית והעקרונית שבתוכו. חזון זה של העבודה הפרלמנטרית מביא בחשבון שעבודה זו לא רק קובעת מדיניות ומקצה משאבים לביצוע פרויקטים, משום שח"כים ערבים אינם חלק ממקבלי ההחלטות בקואליציה הממשלתית. הממשלה דורשת הגינות ושוויון בחלוקת המשאבים. תפקידה של העבודה הפרלמנטרית של האופוזיציה הוא לפרק את השיח ואת העקרונות של מדיניות חלוקת המשאבים ולחשוף את סולם העדיפויות כדי להראות את ההבחנה החבויה במדיניות, לא כדי לרשום עמדה פוליטית, אלא כדי להעמיד מראה מול הרוב הפרלמנטרי ולחשוף אותו תחילה בפני עצמו ולאחר מכן בפני הקונפליקט המוסרי שלו ובין הקונפליקט התחתון שלו cracy מצד אחד ואפליה בוטה מצד שני.

עבודה רטורית זו באה בתקווה לשכנע את מקבלי ההחלטות לסגת מכוונותיהם ולהיכנע לעקרונות המוסר האנושיים, שאמורים להיות המצפן והאינדיקטור הבסיסי לתהליכי קבלת החלטות. שכנוע והשפעה חשובים, אחרת אין היגיון לעבודה פרלמנטרית כלל. כדי לשכנע יש לפתח את מנגנוני הרטוריקה ולהתגבר על המצב הפסיכולוגי המודחק שמתפוצץ בכל פעם שמנסים להעביר את המסר שלו ויורטים אותו. עלינו להשתמש בשפה שלא רק מסוגלת לחדור לשיח הדומיננטי אלא גם מסוגלת להציע חלופות מוסריות וקוגניטיביות עדיפות יותר. אנחנו לא מדברים כאן על משוואת קסם אחת, אלא על מגמה שהייתה קיימת בשיח הפוליטי הערבי ועדיין רווחת בקרב מי שלעתים שאפו להתגרות כדי להשיג תדמית טלוויזיה, פעלו להצגת חזון חלופי לחזון הרשות באמצעות שיח חכם ומשכנע, תוך התחשבות בחוסר הנכונות של המנהיגות הדומיננטית להקשיב להם. השפה העקרונית – תיאורטית או היסטורית – המסוגלת להתעלות מעל המציאות הקונקרטית והקונקרטית כדי להציב אתגרים מוסריים, נפשיים וכלליים שדרכם מועברים מסרים חשובים, תוך הסתמכות על אינטליגנציה של מאזינים המסוגלים ליישם את העיקרון המדובר במצב המיועד. אנשים אלה ידעו היטב וחוו באופן אישי את האכזריות של המערכת הפוליטית איתה הם דיברו וידעו שהמצפון האנושי נעדר מרוב אלה שתמכו בשיטה זו, אך הם שמרו על שיח רציונלי ומוסרי. אנחנו יכולים רק להצביע על נתונים אלה כדוגמאות היסטוריות לשינוי פוליטי מוצלח למרות חומרת הנסיבות והחומרה. אנו זקוקים ומסוגלים לשלוט בשפתם של קינג, מנדלה וגנדי מבלי ליפול לתחבולות אקרובטיות המערערות קשות את המאבק האנושי שלנו כאנשים עם זכויות או לפרובוקציות שנוכל להסתדר בלעדיהם. העברת המסר באופן שפורץ את מחסומי השמיעה של הממסד השלטוני והרוב היהודי, ולא פחות חשוב במוסדות בינלאומיים, עומדת בלב העשייה הפוליטית הלאומית עם מנגנונים אזרחיים שאנו זקוקים להם מאוד כיום.

שיתוף המאמר:

המאמרים האחרונים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

שירות הוד מלכותה

יום האדמה מנקודת מבטה של ​​התקשורת הישראלית

מאמרים קשורים

מרזוק חלבי: האתיקה של מקצוע מעייף

האתיקה המקצועית היא העקרונות, ה"כללים" וה"מערכות" שהצטברו במסגרת מקצוע מסוים לאורך תולדותיו ובאמצעות מאמציהם של האחראים עליו כל דיון באתיקה הוא בסופו של דבר גישה פילוסופית החוזרת חזרה למקור המקצוע ולאותם ערכים שקיימים ביסודו, הם אלו המסדירים את המקצוע שלאחר מכן.

הסרט העליב את הנביא והמוסר הכפול של המערב בנוגע לחופש הביטוי

הערב שלי לא היה שגרתי, הוא היה עמוס בחדשות מהעולם הערבי והאסלאמי על הפגנות נגד הפקת סרט העליב את הנביא עליו השלום וברכה, שנקרא "תמימות המוסלמים". לתרגל את הטבע האנושי שלי ולהאזין לשירים שעוזרים לי להתפייס עם עצמי ולנקות את דעתי כדי להתקדם במנטליות של לוחם לקרבות הקרובים.

אמל ג'מאל: סיכוי ופוליטיקה

ברצוני להתחיל בשאלה האם פוליטיקה ומקרה הם בני לוויה; בפוליטיקה אין צירופי מקרים, ובצירוף מקרים אין פוליטיקה. זה לא אומר שהחלטות פוליטיות מסוימות לא יכולות להופיע או להיות מוצעות כאילו הן תוצאה של מקרה הפוליטיקה מנצלת את הסיכוי כדי להסיר את האופי הפוליטי מהפוליטיקאי ולהציגו כהזדמנות בלבד כדי להגביל את ההתנגדות אליו או לא להתריע בפני המתנגדים לו. זה, כלומר פוליטיקה, פירושו לפעמים להראות דברים מסוימים כצירוף מקרים בלבד כדי למחוק את הפן הפוליטי שבה, למרות התכנון המוקדם לכך, ולמרות החישובים הברורים של רווח והפסד בעניין.

בחירות בישראל בין שינוי אישיות למדיניות יציבה

תוצאות הבחירות האחרונות בישראל עוררו מחלוקת רחבה בכמה נושאים הקשורים ליחס בין הציפיות למהלך הבחירות מחד גיסא, ותוצאותיהן הפוליטיות והמפלגתיות ומבנה הקואליציה הממשלתית מאידך גיסא.